מקורות ונימוקים:
האם שוכר דירה רשאי למסור את דירתו לשבת לאורחים
ראשית לכל דיון בשאלת האחריות על הנזקים, עלינו לדון האם שוכרים רשאים למסור את דירתם לאורחים, ללא קבלת רשות מצד המשכיר, שהרי אינם בעלי הדירה, ואין השוכר רשאי להשכיר ואין השואל רשאי להשאיל, כפי שמבואר בגמרא בב"מ דף כ"ט: כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר. וכן פסק השולחן ערוך חו"מ סימן ש"ז סעיף ד'.
אכן, בעניין זה כתב הרמב"ם בהלכות שכירות פרק ה' הלכה ה', שיש לחלק בין מטלטלין לקרקעות, ואין האמור בדברי הגמרא שאין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר, אלא בשכירות מטלטלין, אולם בשכירות קרקע השוכר רשאי להשכיר. כדבריו פסק גם השו"ע להלכה חו"מ סימן שט"ז סעיף א'.
זה לשון הרמב"ם פרק ה' מהלכות שכירות הלכה ה':
מכאן אני אומר שהמשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר עד סוף זמנו משכיר לאחרים אם יש בני בית כמניין בני ביתו, אבל אם היו ארבעה לא ישכור לחמשה, שלא אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר אלא מטלטלין שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע או בספינה שהרי בעלה עמה אין אומר כן… ויש מי שהורה שאינו יכול להשכירו לאחר כלל ויתן שכרו עד סוף זמנו ולא יראה לי שדין זה אמת.
כן כתב גם הרשב"א בתשובה חלק ג' סימן פ"ד בזה"ל:
שאלת הא דאיפסיקא הלכתא בשוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך דאי משכח לאגורה מוגר ואינו חייב אלא שכר חצי הדרך, אם הדין כן בשוכר את הבית אם לאו?
תשובה הוא הדין בבית וכל שכן, דאילו בספינה איכא תרעומת משום שינוי דעתא מה שאין כן בבית. ומה שאמרו כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר לא אמרו אלא במטלטלין הקטנים אבל בגדולים כספינה וכל שכן בבתים לא אמרו.
מבואר בדברי הרשב"א שלא רק במקרקעי רשאי השוכר להשכיר, אלא גם במטלטלי גדולים כספינה וכדו' רשאי להשכיר, והיינו טעמא כיון שלא שייך לגביהם טענת אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר.
במקום שנהגו למסור דירות לשבת על דעת מנהג המקום משכיר
אולם יעויין בדברי הרמ"א חו"מ סימן שט"ז סעיף א' שציין לדברי הריב"ש שכתב לחלק, שאין הדברים אמורים שהשוכר רשאי להשכיר לאחרים, אלא כאשר שייר לעצמו חלק מסויים בבית, אבל אם לא שייר לעצמו חלק מסויים בבית לא אמרינן כי השוכר רשאי להשכיר. ויעויין עוד שם בדברי השער משפט ס"ק ב' בארוכה.
אמנם בימינו הואיל והוא מנהג מקובל באזורים בהם מתגוררים משפחות שומרי תורה ומצוות שנותנים דירות זה לזה לשבת לאורחים וכדו', יש לומר שעל דעת כן השכיר, שישתמשו השוכרים כמנהג המקום. וישאילו דירתם בצורה סבירה לאנשים אחראים, כדרך שנוהגים אנשים בביתם שלהם.
אכן בלי ספק אם בהסכם השכירות ישנו סעיף בו נאסר על השוכרים למסור את דירתם לאחרים בין בתמורה בין שלא בתמורה, סעיפי ההסכם גוברים, ואף לא יוכל השוכר להיפטר בטענה שלא קרא את כלל סעיפי ההסכם, ואם עבר על כך והשאיל את הדירה לשבת לאחרים חייב לשאת במלוא האחריות.
על מי מוטלת אחריות השמירה על הדירה – על האורחים או על בעל השמחה
אולם מוטל עלינו לדון, גם אם השוכרים השאילו את הדירה לשבת לשכניהם ברשות, כפי שרגילים לדוגמא להשאיל דירה לבעלי שמחה שיארחו בדירה את אורחיהם, על מי מוטלת אחריות השמירה על הדירה שנמסרת לאירוח בשבת, האם על האורחים או על בעל השמחה המארח, שקיבל את מפתחות הדירה מבעלי הדירה, שהרי רק בעל השמחה עמד מול בעלי הדירה.
בעניין זה נראה היה לומר, כי הואיל וידעו מראש בעלי הדירה שהדירה תימסר לאורחים אחרים ולא לבעלי השמחה עצמם, יש לומר שאין בעל השמחה אלא כמתווך בין בעל הדירה לאורחים, ואין החיוב בשמירה מוטל עליו אלא על אורחיו, שהרי ידע בעל הדירה שנותן את הדירה לאורחיו ועל דעת כן מסר את מפתחות הדירה לידיו, על כן האורחים הם אלו שמוטל עליהם חובת השמירה על הדירה מול בעלי הדירה ולא על בעל השמחה.
אמנם מאידך גיסא נראה כי לא ניתן לפטור את בעלי השמחה מחובת השמירה על הדירה, הואיל ובעל השמחה הוא זה שביקש את הדירה מבעלי הדירה, ואך ורק עליו סמך בעל הדירה שנתן לו את מפתחות דירתו. לפיכך למרות שאכן נתן לו את האפשרות לארח בדירתו את אורחיו, לא פטר אותו מחיוביו כלפיו, אלא הסכים לו להשאיל את הדירה למי שירצה (כמובן בתנאי שיארח בה אורחים שנוהגים כראוי בדירה), והאורחים נחשבים שואלים מבעל השמחה.
שומר שמסר לשומר על מי מוטלת חובת האחריות
נראה היה להוכיח כמו הצד הראשון שבעלי השמחה נפטרים מחיובם כלפי בעלי הדירה, כפי שמצאנו בדין שומר שמסר לשומר. שהרי קיימ"ל שומר שמסר לשומר פטור כל היכא שהבעלים ידע מראש שימסור השומר הראשון לשומר השני, ואינו טוען לך אני מאמין בשבועה ולשני אינני מאמין.
כפי שכתבו השו"ע והרמ"א חו"מ סימן רצ"א סעיף כ"ו בזה"ל:
שומר שמסר לשומר, חייב, אפילו אם הוא שומר חנם ומסר לשומר שכר, דאמר ליה: את מהימן לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה. אפילו אם ידוע לכל שהשני טוב וכשר יותר מראשון. הגה: מיהו שומר שמסר לשומר לפני המפקיד, ולא מיחה, פטור. לפיכך אם דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני, הרי השומר הראשון פטור מלשלם.
כן יש ללמוד גם מדברי השולחן ערוך חו"מ סימן רצ"א סעיף כ"ד שכתב בנוגע לשומר שמסר הפיקדון לאשתו ובני ביתו והודיעם שהוא פקדון, ולא שמרו כדרך השומרים, שהם חייבים לשלם לבעל הפקדון, ובעל הבית פטור, שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ויעויין שם ברמ"א מה יהיה הדין כאשר אין להם לשלם.
הכא נמי בנידון מסירת דירות לשבת, כיון שידעו מראש בעלי הדירה שימסרו בעלי השמחה את דירתם לאורחיהם, יש לומר שמשעה שקיבלו האורחים את חובת השמירה על הדירה, נפטרו בעלי השמחה מחובתם בשמירה על הדירה.
שונה דין 'שומר שמסר לשומר' – מדין 'שואל שמסר לשואל'
אמנם אין הדבר דומה, הואיל וחילוק יש בין שומר שמסר לשומר שהשומר הראשון נפטר מחובתו, לבין שואל שמסר לשואל שאין השואל הראשון נפטר מחובתו כלפי בעלי הדירה.
כפי שכתב לבאר נתיבות המשפט חו"מ סימן רצ"א ביאורים ס"ק כ"ד על דברי השולחן ערוך שם בדין שומר שמסר הפיקדון לאשתו ובני ביתו, בזה"ל:
נראה דאפילו להיש אומרים דפטור, היינו דוקא בשומר חנם ושומר שכר, אבל בשואל שמסר לשואל אחר שרגיל להשאיל דמותר כמבואר בסימן שמ"ב ע"ש בש"ך סק"א, מ"מ חייב הראשון לשלם להמשאיל כשאין להשני לשלם, דהא בהדיא אמרו בב"מ ל"ו. הטעם בשומר שמסר לשומר דפטור מטעם שהרי מסרו לבן דעת, וזה שייך בשומר… אבל בשואל שהחיוב שלו הוא אפילו במתה מחמת מלאך המוות דאין שמירת בן דעת מועיל לזה, ולאו מטעם שמירה חייב דהא אי אפשר לשמור ממיתה, וחיוב רחמנא רמי על גופיה לשלם, מה עניין סברא זו לפוטרו מחמת שמסר לבן דעת, ומכ"ש כשמסר השואל לאשתו ובניו, דודאי לא היתה דעת המשאיל על חיוב הגוף דאשתו ובניו רק על חיובא דגוף השואל.
על כן גם בנידון שלפנינו, כיון שבעל השמחה מתחייב כדין שואל על שמירת חפצי הדירה, ומתחייב כלפי בעל הדירה בתשלום כל נזק אם יארע לחפצי הדירה. למרות שמסר את הדירה לאורחיו ברשות, אין מסירה זו פוטרתו מחיוביו כלפי בעלי הדירה, ואם לא ישלמו האורחים על הנזקים על בעל השמחה לשלם עליהם.
עוד יש מקום לומר שגם בדיני שמירה, אין נידון דידן דומה לשומר שמסר לשומר שידע מראש שימסור את החפץ לשומר אחר. כיון שלמרות שידעו בעלי הדירה שהדירה תימסר לאורחים שאינם מכירים, לא הסכימו לכך, אלא בגלל שהם סומכים על שכניהם בעלי השמחה, ומבחינתם לא פטרו אותם מן האחריות על דירתם למרות שהדירה תימסר לאורחים אחרים.
אין דיני שמירה בקרקעות
חשוב לציין כי למרות שאין שמירה בקרקעות כפי שמבואר במשנה בב"מ דף נ"ו. ובגמרא שם דף נ"ז: דרשינן לה מפרט וכלל ופרט שאין דיני שמירה אלא בדבר המטלטל וגופו ממון, ולא בקרקעות עבדים ושטרות, כפי שגם פסק השו"ע להלכה חו"מ סימן ש"א סעיף א'. אין אנו עוסקים בדיני שואל ושומר על הקרקע עצמה ועל הדירה עצמה אלא על החפצים והמטלטלין שבדירה.
אמנם נפקא מינה גדולה איכא, הואיל והנזק שנגרם מהשריפה הזיק לדירה עצמה ולא רק לחפצים שבה, הואיל וכך כיון שכאמור אין דין שמירה בקרקעות, לא ניתן לחייב את בעלי השמחה מצד חיובי השמירה, אלא יש לדון אך ורק האם האורחים עצמם הזיקו את הדירה מדין אדם המזיק או מדין אש, ובכל מקרה החיוב יהיה מול אותם האורחים ולא מול משפחת לוי המארחים, הואיל ומצד חיובי השמירה שקיבלו לא ניתן לחייב אותם בתשלום.
לפיכך למעשה, כפי שהוכחנו השוכרים רשאים להשאיל את דירתם לשבת, כפי מנהג המקום, כל זמן שלא צויין בחוזה אחרת. והשכנים שקיבלו את הדירה למרות שמסרוה לאורחיהם לא נפטרו מחובת השמירה על החפצים שבדירה מדין שואל, אולם כיון שאין דין שמירה בקרקעות, לפיכך לא ניתן לחייב את השכנים בתשלום הנזקים שנגרמו לדירה, אלא אך ורק על הנזקים שנגרמו לחפצים שבדירה. אולם יש לבוא בדין ודברים עם הזוג שהתארחו בדירה, כי ככל שאכן הניחו הם את מפזר החום בסמוך למזרון ובכך גרמו לשריפה עליהם לשלם על הנזק מדין אדם שהזיק באש או בכוחו לפי העניין.
