מקורות ונימוקים:
מהי הכוונה הנדרשת בתפילה
בגמרא בברכות ל”א. איתא, תנו רבנן המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים, אבא שאול אומר סימן לדבר “תכין לבם תקשיב אזנך”, ע”כ.
בגדר מהי הכוונה הנדרשת בתפילה, ידועים דברי הרמב”ם בהלכות תפילה פרק ד’ הלכה ט”ז שכתב בזה”ל:
כיצד היא הכוונה, שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה.
וכבר הקשה הגר”ח מבריסק על דברי הרמב”ם הללו בהם מבואר כי הכוונה מעכבת בכל התפילה, על דברי הרמב”ם בפרק י’ מהלכות תפילה הלכה א’, שם כתב הרמב”ם שאין הכוונה מעכבת בדיעבד רק בברכה הראשונה.
זה לשון הרמב”ם: מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך, ע”כ.
וביאר בחידושי ר’ חיים הלוי על הרמב”ם הלכות תפילה פרק ד, כי ב’ דיני כוונה בתפילה ישנם, הראשונה היא הכוונה של פירוש המילים, והשניה היא הכוונה שהוא עומד לפני המלך. הכוונה הראשונה מעכבת רק בברכת אבות, אולם הכוונה השניה שהוא עומד לפני המלך מעכבת בכל התפילה, כי בלעדיה אין זה מעשה תפילה אלא הוא כ’מתעסק’ בעלמא.
אמנם החזון איש כתב על דברי הגר”ח מבריסק, כי דברי הגר”ח הם בגדר “אי אפשר” שהרי לא ניתן שלא להרהר כל התפילה בדברים אחרים, וכי נימא כי לדברי הגר”ח איננו מתפלל אלא מתעסק. אלא ודאי הוא שכל אדם העומד להתפלל אינו מוגדר כ”מתעסק”, כי בעצם בואו להתפלל יש לו כבר כוונה “כהה” שהוא נמצא בתפילה לפני השכינה, ובידיעה זו סגי בדיעבד.
לעניין הלכה פסק השולחן ערוך או”ח הלכות תפילה סימן צ”ח סעיף א’ בזה”ל:
המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק”ו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חוקר כל המחשבות.
מדברי השולחן ערוך מבואר גם כן ב’ ענייני הכוונה, שיכוון את פירוש המילים וגם שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אכן יתכן בהחלט כי גם כוונה כהה שהיא בעצם הידיעה שהוא עומד לפני המלך מועילה כאילו חושב האדם שעומד הוא לפני המלך, וכדברי החזון איש.
מן האמור עולה בידינו, כי שתי כוונות נדרש מאיתנו הראשונה היא כוונה או לכל הפחות ידיעה שאנו עומדים בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא, השניה היא הבנת פירוש המילים. אך מעבר לזה המשמעות העמוקה הנוספת שבמילות התפילה איננה בכלל הכוונה הנדרשת, אף על פי שבוודאי היא רצויה ומועילה ובלי ספק מעלה את התפילה למקום גבוה יותר.
אמנם למעשה רבים וטובים מאחינו בני ישראל ובפרט עמי הארץ ונשים עקב טרדות הלב אינם מכוונים בברכת אבות, וגם לפעמים אינן יודעים פירוש המילים, על כך כתבו הפוסקים כי בדיעבד עצם העובדה שיודעים שעומדים לפני ה’ ומתפללים לפניו סגי בזה ואינם כמתעסקים בעלמא, ויוצאים ידי חובת תפילה.
מי שהתפלל ולא כיון בתפילתו – האם יחזור ויתפלל
לעניין דיעבד, אם לא כיוון בתפילתו, כתב השולחן ערוך בסימן ק”א בזה”ל: המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולם, לפחות יכוון באבות. אם לא כיון באבות, אף על פי שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל.
אמנם כתב הרמ”א בהגהתו לשו”ע כי האידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, הואיל ואף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון, אם כן למה יחזיר”.
אף שהדבר נראה כי הוא מחלוקת בין השו”ע לרמ”א ואם כן הספרדים צריכים לנהוג כדעת השולחן ערוך ולחזור ולהתפלל.
כבר כתב בשו”ת יביע אומר חלק ג – אורח חיים סימן ח’ להוכיח כי גם הספרדים אין להם למעשה לחזור על התפילה, וכפי שכתב הגאון החיד”א בספרו ברכי יוסף. ועיי”ש שהביא לדברי הפר”ח ויישב ראייתו וסיים ולפי דרכנו למדנו שאף בחזרתו אין צורך מן הדין לכוון אלא באבות, ואפ”ה ס”ל להטור שבזה”ז אינו חוזר להתפלל, הואיל וקרוב הדבר שלא יכוין בחזרתו אף באבות.
ולכן העלה למסקנא דדינא שמי שלא כיון בתפלתו אף באבות אף שרשאי לחזור ולהתפלל בתורת נדבה. או בדרך תנאי. אין לעשות כן אא”כ דרכו תמיד לכוון לכל הפחות באבות, אבל אם אין דרכו לכוין תמיד, אינו חוזר כלל, הואיל וקרוב לודאי שלא יכוון. וגם כשנעשה לו כן באקראי אינו חוזר ומתפלל אא”כ חלפה שעת טרדתו ובהילותו וקים ליה בנפשיה דמצי מכוין. אבל אם אינו בטוח בכך אין לו לחזור ולהתפלל כלל.
