מקורות ונימוקים:
א). מכיון שהם נעשים מבלילה עבה צריך לברך עליהם המוציא ובהמ"ז, וכמ"ש מרן השו"ע (סי' קסח סעיף ח') שלחמניות שבלילתן עבה שקוראים אובליא"ש לחם גמור הוא ומברך עליהם המוציא ובהמ"ז, ורק אותם שבלילתן רכה ודקים מאד שקוראים ניבלא"ש, מברך עליהם במ"מ וברכה אחת מעין ג'. והנה גם הלחמניות שדיבר בהם השו"ע איירי כשהם דקים, וכמבואר במ"ב (ס"ק לו) ובשעה"צ (ס"ק לא), ומ"מ ברכתן המוציא כיון שבאו מבלילה עבה וכפי הכרעת השו"ע ע"פ התוס' בברכות (מב. ד"ה לחמניות), והרא"ש (פ"ו סימן ל).
ב). והנה הטעם שכתב השו"ע לברך על הנבלי"ש מזונות, הוא משום מ"ש הריב"ש (סימן כח) שאין הדרך לקבוע עליהם סעודה, אלא אוכלים מהם מעט בקינוח סעודה, דומיא דפת הבאה בכיסנין. וכ"כ בספר בשמים ראש (סימן כב) וזה לשונו: ועל דבר הלחמים הדקים מאד, שהבאת מההוא דתחילתו עיסה וסופו סופגנין, כבר דיברו בזה רבותינו בעלי התוס' ודעתי נוטה שכל לחם דאין דרל בני אדם לאכול אותו בתורת לחם לשבוע, אלא לפרקים בתורת מעדנים ומאכל פלוטיקין, אין זה הלחם שקבעו לו חכמים ברכה בפנ"ע, ואין לומר הרי שניהם זנים האדם זה כזה שהרי מין אחד להם, א"כ תשאל אף על המבושל וכו' עכ"ל. וכן כתבו המג"א והמ"ב (ס"ק לו) דהטעם שעל לחמניות כתב השו"ע לברך המוציא, לפי שעשוי לאכילה, משא"כ כעכין יבשים הנז' בסעיף ז', אינם עשויים לאכילה אלא לקינוח. וכ"כ הלבוש (סימן קסח סעיף ט') שכל שאינו לחם של רובא דעלמא, ברכתו מזונות. וכ"כ המאמ"ר (שם) שכל שלא נאכל לשובע כדרך פת, יש לו דין פת הבאה בכיסנין ולא נחלקו ג' הדעות הנז' שם בשו"ע לדינא, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והשווה שבכולם שאינו נאכל כדרך פת. וכן יוצא מבאר לפמ"ש המחז"ב (סי' קנח סק"ה) להשיב ע"ד הכנה"ג. וכ"כ בס' דרך החיים (הל' ברכות או' ג'), ובשו"ת בית אפרים (או"ח סי' יב). ועי' היטב עוד בביה"ל (סוף סי' קסח ד"ה פשטידא) שכתב, דפת הממולאת בבשר ודגים, אם ניכר שהפת עשויה לקינוח ולא לקביעות סעודה, ברכתה מזונות. ע"ש. וכן יש ללמוד ממ"ש השדי חמד (אסיפת דינים מערכת ברכות סימן א' אות יא) שעל 'הליקום' שעושין בעיר הזו לסעודת שחרית של שבת ויו"ט שאוכלים מאכל חלב ועושים 'הליקום' מעיסה שלשין אותה 'בחלב וחמאה', כדי לאכול סעודת קבע, יש לברך המוציא וברהמ"ז, ושכן יש ללמוד ממה שכתב הרב דברי מנחם בשם הרב מהרר"י עזריה שכתב וז"ל, העושים עיסה לעשות ממנה פת הבאה בכיסנין ועושים מאותה עיסה גלוסקאות גדולות כדי לאכול בסעודה בבית השמחה ובשבת ויו"ט, אף דנותנים בתוכה תבלין ושמן וביצים, מברכים המוציא, כיון דאדעתא דהכי עשויה הו"ל כלחם גמור, ואם רוצה לאכול מהם דרך ארעי, חייב לברך המוציא וג' ברכות דאדעתא דהכי עשו אותו כלחם לקבוע סעודתו עליו, וכו'. הרי דאזלינן בתר עיקר הכוונה בעשיית הפת אם הוא לקביעות סעודה אם הוא לקינוח. וע"ע בלב חיים ח"ב (סי' פח) שהביא בשם הרב זרע אמת (סימן כח), שעל פת נילוש במי פירות המנהג לברך המוציא. עכ"ל. וע"ע בשו"ת אול"צ ח"ב (עמ' צז) מ"ש גבי לחמניות מתוקות ומצה, וש"מ דאזלינן מעיקר הדין אחר הפת שלפנינו אם הרגילות לקבוע עליה סעודה. וע"ע בשו"ת שבה"ל ח"ח (סי' לב), משכ"ב.
הרי שהכל תלוי בדבר שדרך בני אדם לקבוע עליו סעודה, וממילא בפת זו שדרך העולם לקבוע עליה סעודה, ברכתה מהוציא, ומעיקר הדין גם מצות קשות היה הדין לברך עליהם המוציא משום סברא זו, אלא שמכיון שסו"ס הוא נכסס נהגו לברך עליה מזונות וכפי שנתבאר באחרונים.
ועל כן במצות עבודת יד – רכות לאחר ימות הפסח ברכתן תהיה המוציא לכו"ע ומשלש טעמים, חדא, משום האי סברא דהוי לחמו של פסח. ב. אינו דק כ"כ ודמי טפי "לאש – תנור" (לאפה) שהיא בלילה עבה שרידדוה עד אשר דק, ומ"מ ברכתה המוציא כיון שאינה דקה כ"כ. ג. דרך העולם לאכול פת זו לשובע ולא לקינוח, והרי היא כפיתה לכל דבר, והם הלחמניות הנז' בשו"ע (סעי' ח') שברכתן המוציא.
ג), ודע יש פוסקים שכתבו שאפילו מצה קשה שהרטיבוה עד שנהפכה לרכה ואינה נכססית ברכתה המוציא ואע"כ כשיצא מהתנור ברכתה מזונות, עי' בספר הליכות מועד – מלכא פסח.
