בס”ד
מקורות ונימוקים:
א). ראשית יש להקדים סדר עשייתן: לשים עיסה שבלילתה עבה, ומניחים את הלחמניות על מגש העשוי מנצרים שמתלבש על סיר שיש בתוכו מים ועומד על גבי האש, ועל ידי אידוי המים נעשים ראויים לאכילה, וטעמם כטעם פת גמור אלא שהעיסה יותר אוורירית, ונאכלים לקביעות סעודה על ידי מילוי של בשר ודגים.
והנה לכאו’ יש לדמותו למ”ש ההטור (סו”ס סימן קסח) נהמא דהנדקא, והוא לחם שאופין בשפוד ומושחין אותו בשמן או במי ביצים, מברכין עליו בורא מיני מזונות. וכן על לחם העשוי לכותח שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה, ואם עשאה כעכין פירוש ערוכה ונאה כעין גלוסקא, חייבת בחלה ומברך עליה המוציא. ומרן השו”ע (שם סעי’ טז) כתב, שלחם העשוי לכותח שאין אופים אותו בתנור אלא בחמה, מברך עליו במ”מ, והיינו אפילו בקבע עליה וכמ”ש במ”ב (ס”ק צב) ובשעה”צ (ס”ק פא) והשמיט למ”ש הטור דאם היא ערוכה כעין גלוסקא מברכים עליה המוציא. והערוה”ש (סעי’ מט) תמה למה השו”ע השמיט דין זה שאין עליו חולקים. אמנם המג”א (ס”ק מג) וכן הגר”א (שם) בביאוריו, כתבו שדעת מרן שאפילו היא ערוכה ונאה כלחם אינו מברך עליה המוציא, ולא דמי לחלה, ולפיכך השמיטה מרן דס”ל דלעולם בכה”ג ברכתו מזונות, יעו”ש. מיהו עי’ בכה”ח (ס”ק קלה) שכתב דדין זה תלוי בפלוגתת ר”ת והר”ש האם המוציא וחלה דינם שווה, ולפי”ד לפי מה שהכריע השו”ע (שם סעי’ יג) דירא שמים לא יאכלם אלא בתוך הסעודה, ה”ה בנד”ד.
ב). אלא שאכתי יש לעיין אם על ידי אידוי מים דמי לחמה, או שמא דמי יותר לאפייה, ולכאו’ לחמה לא דמי לפי שבחמה אין קירום פנים של הפת ואין השחמה, ולא הוי כשאר פת, משא”כ ע”י קיטור הוי ממש דומיא דפת ואין נרגש טעם אחר, וראיתי בס’ שבות יצחק (דיני מיקרוגל, פ”ח) שדן לפני הגרש”ז אויערבאך והגרי”ש אלישיב זצוק”ל בענין פת הנאפית במיקרוגל ללא השחמה, והביא לפניהם מאפה כזה, והסכימו שברכתו המוציא וחייב בנט”י וברהמ”ז, ואף שאינו משחים כאפיה בתנור, מ”מ יש ללחם טעם אפוי. וכל שכן בנד”ד שטעמו כטעם לחם ממש וצורתו כצורת לחם.
ג). ומיהו ודאי לא דמי לפת שנתבשלה במים שכתב השו”ע (סי’ קסח סעי’ יג) שאין מברך עליה המוציא אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא, דשאני התם שהבישול מבטל אותו מתורת לחם לפי שלחם מבושל אינו לחם העשוי לקבוע עליו סעודתו אלא כתבשיל ולא כמאפה ול”ד בטעמו לפת, אבל בנד”ד שהוא כלחם גמור לכל דבר וענין וטעמו כטעם הפת, ברכתו המוציא.
ואע”ג שבשו”ת גינת ורדים (חאו”ח כלל א’ סימן כד) כתב, ולענין הכוסכוס שנותנים בכלי מנוקב נקבים רבים ונותנין כלי זה ע”ג קדירה של מים או של תבשיל שעומדת על האש והזיעה וההבל של הקדירה עולה לכלי שעל גבה ובאותה זיעה והבל הוא מתבשל ונעשה ראוי לאכילה, דמסתברא דהוי כאלו נתבשל בתוך הקדירה עצמה שלמטה ממנו לפי שכל זיעה והבל דיינינן ביה כגופו של דבר הגורם להם. והוב”ד גם בכה”ח (סי’ קסח או’ קכו). אולם יש לחלק, דהתם אינה עיסה גמורה אלא פירורין דקין ומחמת דקותן יש כח בזיעה ובהבל ליתן להם טעם גמור כשל בישול בתוך קדרה, משא”כ בנד”ד שאין טעמם אלא כעיסה וכפת גמורה וגם צורתם כלחם ולא ניכר למי שלא יודע שזה הפת נעשית ע”י קיטור, נראה דאף לדידיה מברכים עליו המוציא.
ד). מיהו ראיתי בשמחות רבות שבבר הפתיחה (“בופה”), מביאים לחמניות קטנות אלו וממלאים אותם בביצים או בבשר ודגים, והמילוי נעשה לאחר האפייה, ורבים אוכלים אחד או שניים מהם ללא נטילה וברכת המזון, ולפמ”ש צ”ע שהרי דינם כלחם גמור, ולכאו’ לאו שפיר עבדי. ואפשר ללמד זכות דמכיון שלחמים אלו עשויים מתחילתן קטנים ועשויים ע”ד לאכול אותם עם מילוי ואינן נאכלים לבד, א”כ דינן כמ”ש הביה”ל (סו”ס קסח ד”ה פשטיד”א) שאם הם עשויים רקיקים קטנים ומעורב בהם פתיתין של בשר וניכר שאין עשויין רק לקנוח אחר סעודה, דינו ממש כפת שמעורב בפרותצ ובשאר מיני מתיקה דאינו מברך המוציא וברכת המזון בדלא קבע ושכן מוכח מספר התניא ומהחמד משה ודרך החיים, יעו”ש. ואע”ג שבנד”ד המילוי נעשה לאחר האפייה, מ”מ מכיון שהדרך למלא את אותן רקיקין קטנים ואינם נאכלים לבד, דינן כפת הבאה בכיסנין, וכמ”ש בשו”ת אור לציון ח”ב (פי”ב, י) שאף שהמילוי של הוופלים לא ניתן אלא לאחר האפיה, מ”מ כיון שדרכם בכך, חשיב פת העשויה כמין כיסים שממלאים בה (ונפק”מ לברך עליה במ”מ באמצע סעודה). הרי דאף שנגמרה כבר עשייתם כשלא היו ממולאים, אית ליה דין ממולא כיון שכן הדרך לעשות עמהם והיתה דעתו ע”ז מתחילה אזלינן בתר השתא, ומיניה נילף גם לנד”ד. וכ”כ האול”צ (פמ”ו, י) גבי צנימים מיוחדים שמתחילת אפייתם נעשו צנימים, שדינם כדבר הנכסס שכתב השו”ע שברכתו במ”מ. וכן העלה בנד”ד הגרש”ז אויערבאך זצוק”ל הוב”ד בס’ ותן ברכה ח”ב (עמ’ 467), דכל פת שנאפית על דעת לחזור ולייבשה, ברכתה במ”מ, אע”ג שהיתה לה שעת הכושר שהיתה פת גמורה, כיון שאזלינן בתר השתא. וכן העלתי בספרי תורת מאיר ח”ב (סי’ יג).
