מקורות ונימוקים:
במשנה במקוואות פרק ה' משנה ה' איתא, הזוחלין כמעין והנוטפים כמקווה. העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפים שהם כשרים.
ביאור דברי המשנה הם כפי שכתב הרמב"ם, שמי מעיין אפילו אם הם זוחלים ואינם עומדים, כשרים לטבילה. אולם נוטפים שהם מים שאובים המגיעים ממקום אחר לא ניתן לטבול בהם אלא"כ הם עומדים כמקווה ואינם זוחלים. וכאשר ישנם זוחלים ונוטפים הולכים לפי הרוב, לפיכך נהר שהם מים זוחלים, אם נוספו עליהם מי גשמים ממקום אחר או מים שאובים וכדו' הולכים לפי הרוב.
כן פסק הרמב"ם פרק ט' הלכה י"ג בזה"ל:
מים הזוחלין מן המעיין הרי הם כמעיין לכל דבר, והמנטפין מן המעיין אף על פי שהן טורדין הרי הם כמקוה ואין מטהרין אלא בארבעים סאה עומדין, ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת.
היו הזוחלין מן המעיין מתערבין עם הנוטפין [ממנו אם רבו הזוחלין על הנוטפין] הרי הכל כמעיין לכל דבר, ואם רבו הנוטפים על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינן מטהרין בזוחלין אלא באשבורן, לפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהן.
כן מבואר גם בדברי הגמרא בשבת דף ס"ה. דאבוה דשמואל עביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי. והתבאר בגמרא שם ס"ה: דהא דעביד להו מקווה ביומי ניסן ולא נתן להם לטבול בנהר כפי שהוא, הוא כדי להעמיד את המים שלא יזחלו, הואיל ואם המים הנוטפים רבים על הזוחלים לא ניתן לטבול בהם, וכיון ששמואל סבר כדעת רב שהמים בנהר פרת הם מי גשמים העודפים על מי הנהר עצמם ויורדים מארץ ישראל לבבל, לפיכך עשה להם מפצי כדי שיטבלו במים עומדים שדינם כמקווה, ואינם זוחלים.
אולם לעניין דין טבילה במעיין במקומו, הדין שונה כפי שכתב באריכות הר"ן בנדרים דף מ': לבאר את שיטות הראשונים בעניין. ועיין שם שהביא למחלוקת הראשונים מה נחשב המעיין עצמו.
כן להלכה פסק השו"ע יו"ד סימן ר"א סעיף ב' בזה"ל:
מי מעיין מטהרין אף בזוחלין, מי גשמים אין מטהרין אלא באשבורן. היו הזוחלין מן המעיין מתערבים עם הנוטפים שהם מי גשמים, הרי הכל כמעיין לכל דבר. ואם רבו הנוטפים על הזוחלין, וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר, אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן.
אולם לעניין דין מעיין פסק השו"ע בסעיף ט"ו בזה"ל:
מקווה שיש בו ארבעים סאה, ומעין כל שהוא, יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים, אף על פי שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה.
