מקורות ונימוקים:
סיפור לשון הרע על דומם או על מוסד
בגמרא בערכין דף ט”ו. איתא א”ר אלעזר בן פרטא בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע מנלן ממרגלים ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה, ע”כ.
מבואר שיש איסור לשון הרע אף על עצים ואבנים שאינם אדם אלא גוף דומם. כן כתב החפץ חיים הלכות לשון הרע כלל ה’ סעיף ז’, ודע דכשם שאסור להוציא דיבה על חבירו, כן על חפציו אסור להוציא דיבה, כפי שכתב היראים במצוות לא תעשה קצ”א.
ובפסק חוט שני לגאון הרב ניסים קרליץ זצ”ל, הלכות שמירת הלשון פרק ד’ סעיף ד’ בהערות כתב לבאר שאין האיסור אלא כאשר בסיפור על הדומם גורם להפסד או גנאי לאדם שהוא הבעלים על הדומם, וכן בסיפור המרגלים היה גנאי לנותן הארץ ונזק לעם ישראל שלא ירצו לעלות לארץ.
נמצאנו למדים שכל סיפור גנות על דומם השייך לאדם, או על גוף או מוסד המנוהל על ידי איש או אנשים, יש איסור סיפור לשון הרע.
האם אסור לספר לשון הרע על גוי
ויקרא י”ט ט”ז: “לא תלך רכיל בעמך”. מכאן למדנו איסור לשון הרע, כפי שדרשה הגמרא בכתובות דף ע”א. והנה לעניין איסור “נשיא בעמך לא תאור”, דרשה הגמרא דהיינו דווקא בעושה מעשה עמך, מכאן ניתן ללמוד גם לעניין איסור סיפור לשון הרע, שהוא דווקא בעושה מעשה עמך, לכן בספר חפץ חיים כלל ח’ אות ה’ – ו’ שעל מומר או אפיקורס מותר לדבר לשון הרע, כי יצא מכלל עמיתך.
ניתן להסיק כי על גוי שאיננו בכלל עמיתך מותר לספר לשון הרע, וכן ניתן ללמוד גם מהמעשה המפורסם של רבי שמעון בר יוחאי שסיפר בגנותם של הרומאים.
אולם במדרש איתא: “אמר רבי יוחנן אם הרגלת לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך, סוף בבן אומתך תתן דופי”, וכתב בחידושי הרד”ל שמבואר מכאן שאסור לדבר לשון הרע על גוי. וכן באורחות חיים להרא”ש כתב: “אל תוציא דיבה ולשון הרע על שום בריה”.
וכתבו הגר”י סרנא והגר”ח קניבסקי שנראה מדבריו שאסור לדבר לשון הרע על גוי וכמבואר במדרש. והוסיף הגר”ח קניבסקי, שאף שמהתורה אין איסור לדבר עליו, מכל מקום יתכן שאסור מדרבנן, וצריך עיון. וכן דעת הגר”נ קרליץ בספר חוט שני הלכות שמירת הלשון פרק ד’ עמוד שנ”ז שזהו איסור דרבנן שהסמיכוהו על הפסוק, וטעם האיסור הוא כדי שלא יתרגל לדבר לשון הרע כמבואר במדרש. אך הוסיף, שהאיסור הוא רק על גוי ששומר ז’ מצוות בני נח, אבל על גוי שאינו שומר ז’ מצוות מותר לדבר, שאינו חמור יותר מישראל רשע שמותר לדבר עליו.
מאידך, הנצי”ב כתב שאין איסור לדבר לשון הרע על גוי, וכוונת המדרש לאסור לשון הרע על גר. וכן כתבו כמה מפוסקי זמננו שמעיקר הדין אין איסור לדבר לשון הרע על גוי, שהרי אינו בכלל ‘עמיתך’, וכמו שאין איסור לדבר על אפיקורס או רשע, וכוונת הרא”ש שלא ידבר “על שום בריה”, היינו אפילו על מי ששונא אותו, או שלא ידבר אפילו בגנות עצים ואבנים ובעלי חיים. וכוונת המדרש היא, שאם יתרגל לדבר לשון הרע על גוי, אף שאין בזה איסור, יבוא לבסוף לדבר אף על יהודי.
חשוב להוסיף כי אף בדין מי אפיקורס שאינו בכלל עמיתך, כתב החפץ חיים בזה”ל: “אין לספר גנות שום אדם מישראל חנם אלא כדי שיתרחק השומע מעושי עוול“.
לפיכך למעשה עולה בידינו, כי מחלוקת הפוסקים היא האם יש איסור לספר לשון הרע על גוי, מיהו כתב הגר”נ קרליץ בחוט השני, שגוי שאינו שומר שבע מצוות בני נוח, מותר לספר עליו לשון הרע כדין אפיקורס יהודי. אלא שכבר כתב החפץ חיים שאין ההיתר לספר לשון הרע על רשע אלא כדי שיתרחק השומע מעושי עוול ולא ילמד ממעשיו, אולם סיפור לשון הרע סתם ללא שום מטרה, אף על גוי רשע אסור.
