מקורות וביאורים:
אסור לאדם לחבול אפילו בגופו וכמבואר ברמב"ם (פ"ה מה' חובל) וכן פסק השו"ע (סימן תכ סעיף לא), כסתם משנה בפ' החובל שאמרו החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי פטור, ולכאורה הוא בכלל אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, דמה לי קטלא פלגא ומה לי כולו, אבל מדברי היש"ש לא משמע כן, ולדבריו נראה שאינו אלא כעין בל תשחית. אבל הטור שם כתב בשם הרמ"ה שאינה הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו, ועי' ב"י בטעמו, וביש"ש פ' החובל (סימן נט) כתב שאף הרמ"ה לא התיר אלא לאיזה צורך, כמו שהתירו איסור בל תשחית לצורך (עי' פרק א), ולפי"ז לדידן דקיי"ל אסור לחבול בעצמו, אף לצורך אסור, ועי' כנה"ג שהאריך בזה.
ומכיון שהיום המחקרים מורים שלטווח ארול הדבר פוגע בשרירי הלב ובהספקת החמצן ועד דברים שאינם טובים, נהי דמי שצריך יכול לקחת לפי שאין ההיזק מידי וגם לא ברי היזקא, אבל מי שאינו צריך אסור להכניס את גופו לספק חבלה ללא צורך. ופשיטא שצורך ריכוז יתר, אינו בכלל צורך. וגם לא לצורך לימוד תורה, דאדרבה יש לעמול.
ובזמנו היה מקובל שמי שאוכל פרי "הפלאדור" היה טוב ומעיל לזכרון שלא ישכח, אלא שהיה מזיק למוח, וכבר אמר רבינו אברבנאל בפירושו לאבות (נחלת אבות פרק ה') דרך מליצה: "הדור הדור ואל תצטרך לפלאדור"… והיינו לפי שמזיק. וכן כתב בספר מכתב לדוד – לרבי דוד פארדו (יו"ד סי' כח)ובפירוש המשניות תפאת ישראל (אבות פ"ג משנה ח'). ומיניה נמי לנד"ד.
