נסיעה קודם שבת כשהנהג יחזור בשבת
מקורות ונימוקים:
א). לכאורה מכיון שאדם חייב ליתן את כל ממונו בכדי שלא לעבור על לאו מן התורה וכמבואר בשו”ע (או”ח סי’ תרנו וביו”ד סי’ קנז ס”א) ושכן מבואר בראשונים. ואפילו גבי איסור דרבנן אע”ג שבפרי מגדים (משב”ז סי’ תרנו סק”ח) כתב להסתפק בכך, מ”מ הרדב”ז ח”ד (סי’ קמה) פשיטא ליה דגם באיסור דרבנן חייב ליתן כל ממונו. וכן מבואר בחוות יאיר (סי’ קפג) גבי טלטול מוקצה דהוי בכלל לאו דלא תסור ומחויב למסור כל ממונו בכדי לא לעבור. וכ”כ הגר”א (שם סק”ד), וכ”כ בתשו’ הב”ח (סי’ קכט), ובשבות יעקב ח”א (סימן צח).
וע”כ לכאו’ בנד”ד שמכשילים אותו באיסור תורה ועוברים על לאו של לפנ”ע, יש להם לחזור לטבריה ולקחת בית מלון למרות שיפסידו בכך הרבה כסף, וכן למרות שיגרם להם עגמת נפש גדולה לפי שכל בגדיהם ומאכליהם ומלבושם נמצאים בצימר. מ”מ אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה’.
ואע”ג שכתבו הפוסקים הב”ד בשו”ת יחווה דעת ח”ג (סי סז) שיש להתיר למכור שמלות ללא וחולצות של נשים ללא שרוולים, לפי שיש לתלות בהיתר שמא ילבשו מתחת לזה בגדים. והכא נמי יכול לשבות בהיתר. מ”מ לאחר שהודיע והצהיר בריש גלי שחוזר בשבת, הרי ששוב אין מקום לתלות בהיתר ולכאו’ יש לאסור.
ואע”ג שהש”ך (יו”ד סי’ קנא סק”ו) כתב שאין בישראל מומר לפנ”ע, מ”מ הכא שיש כיפה על ראשו אע”ג שמצהיר שייסע בשבת, לא הוי אלא כשאר נזיר שרוצה לעשות איסור, ובלא”ה הדגול מרבבה (שם), והמג”א (ריש סי’ רמג) פליגי ע”ד.
ב). אולם שוב שבתי ובינותי, שלכאו’ לא הוי בגדר לפנ”ע לא תתן מכשול, לפי שאינו אלא גרמא בלפנ”ע, מכיון שלאחר שהם יורדים מרכבו הוא יכול לשבות בעיר אלא שאינו מעוניין מפני כל מיני סיבות, הרי שנסיעתו בשבת היא על דעת עצמו ואינה נכרכת בצורה ישירה מנסיעתם, כלומר שבעצם הנסיעה שלהם עתה אין שום הכשלה לפי שיכולים להגיע קודם כניסת שבת, ואע”פ שמודיע להם שייסע בשבת הוי גרמא בלפנ”ע, ושמא בכה”ג אין איסור של לפנ”ע.
ג). ולכאו’ יש להביא ראיה שאין איסור לפנ”ע בגמרא, ממה דאי’ בגמ’ שבת (קמז:): תנו רבנן, מסתפג אדם באלונטית, ומניחה בחלון. ולא ימסרנה לאוליירין [בלנים], מפני שחשודים על אותו דבר. ופרש”י בחלון הסמוכה לכותל המרחץ. וצ”ע דאכתי אמאי אין בכה”ג משום איסור לפנ”ע. ונראה דמכיון שאינו נותן בידיים לבלן, אלא מניחה והוא לוקחה לא הוי אלא גרמא בלפנ”ע ובכה”ג אין איסור.
ד). עוד יש להביא ראיה ממה שהסתפקה הגמ’ בע”ז (דף ו.) בטעם איסור מקח וממכר עם הגויים ג’ ימים קודם אידיהן, האם הוא משום לפנ”ע דמקריבה לעבודת כוכבים, או משום הרווחה. ופרש”י הרווחה, וקעבר הישראל על “לא ישמע על פיך”. ולכאו’ יש להקשות לפרש”י, הלא גם לצד זה של הרווחה עובר הישראל משום לפנ”ע שמכשילו בזה שמודה לע”ז והגויים מצווים בזה. וכן היק’ הב”ח (יו”ד סי’ קמח). ולפמ”ש לא קשיא מידי, די”ל דמשום דהוי גרמא בלפנ”ע שהרי היהודי מוכר לו ועי”ז אזיל ומודה ע”כ בכה”ג אין איסור דלפנ”ע. מיהו לפמ”ש הב”ח והט”ז (סי’ קמח סק”ג), בלא”ה לא קשיא מידי. וע”ע בהר”ן (סוף פ”ק דע”ז), ודו”ק.
ה). אלא שלכאו’ מדברי הגמ’ בב”מ (עה:) אמר רב יהודה כל מי שיש לו מעות ומלווה אותם שלא בעדים עובר משום ‘ולפני עוור לא תתן מכשול’ וכו’. ופרש”י: שעולה על רוחו של לווה לכפור. וכן מבואר ברמב”ם (פ”ב מהל’ מלווה ולווה ה”ז), וכן פסק מרן השו”ע (חו”מ סי’ ע ס”א) דהמלווה לחברו ללא עדים עובר משום לפנ”ע. הרי שאע”פ שאינו אלא גרמא שהרי המעות היתר הן, ואעפ”כ אסור. וכן הראה לי האברך הנעלה הרב נתנאל אבוקראט שליט”א שכן הוכיח לנד”ד הגר”י זילברשטיין שליט”א בס’ חישוקי חמד עמ”ס מגלה (דף ב’). אולם אי מהא יש לדחות שהרי כבר כתב הריטב”א (מגלה דף כח. ד”ה תיתי) שאינו אלא זהירות ומידת חסידות בעלמא. וע”ע בשו”ת דברי מלכיאל ח”ד (סי’ קלו) שהסתמך ע”ד הריטב”א הנ”ל. וכן מפורש בפילפולא חריפתא (בב”מ פ”ה או’ ק) דאין בזה משום לפני עוור רק קללה, ונימק דלא אסרה תורה אלא בעוור באותה שעה שנותן לפניו המכשול וכאיסור קציצת ריבית. ונראה בכוונתו דכיון שאינו אלא כגרמא הואיל ונתינת המעות בהיתר היו. ונמצא א”כ דאדרבה משם ראיה לנד”ד.
ומ”מ אין לכחד שמדברי הרמב”ם והשו”ע הנז’ לא משמע כן, אלא שיש איסור לפנ”ע ואינו מידת חסידות, וכן הבאתי בשו”ת תורת מאיר ח”א (חו”מ סי’ ב’) בשם האחרונים, יעו”ש. ומ”מ לענ”ד אכתי יש לחלק, דהתם מונח איסור כבר בשעת נתינת ההלוואה לפי שעולה כעת בשעת נתינת המעות בליבו של הלווה לכפור ונמצא מכשילו, משא”כ בנד”ד שעצם הנסיעה היתה בהיתר גמור ולא מונח בה כל איסור, ומה שהלה החליט לחזור בשבת על דעתו הוי מעשה חדש שאינו שייך בצורה ישירה למעשה דידיה.
ו). והסברא שאין איסור לפנ”ע בגרמא, לפי שכל איסור לפנ”ע הוי חידוש תורה דאע”פ שהלה עושה איסור במזיד ובכוונה הנותן לו עובר, ואע”ג שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, מ”מ לא התחדש איסור זה אלא כשיהודי “נותן” מכשול בידיים, אבל היכא שבעצם הפעולה אין נתינת מכשול, והלה מחדש איסור מעצמו לאחר מכן אע”פ שהאיסור נמשך כתוצאה מהנתינה, מהכת”ת שיעבור בלפנ”ע. וכן ראיתי שכתב בשו”ת מהר”י שטייף (סי’ רנא) שאין בגרמא דלפנ”ע איסור. וע”ע בספר מעשה איש ח”ג (עמ’ קכט) בשם מרן החזו”א שג”כ מוכח כן. וכן כתב בספר ברכת משה – ירושלימסקי ח”א (סימן כא) דאין לאסור גרמא בלפנ”ע, וכ”כ בספר משנת אברהם – פרייס ח”ג (עמ’ רסה).
ז). ויש לסייע לסברא זו, שהרי ‘בלפני דלפני’ מבואר בגמ’ ע”ז (כא.) דשרי, ואע”ג שברור הדבר שיכשל, וכן מבואר בתרוה”ד (סי’ רצט) דמותר למכור תרנגולין לגוי אע”ג שיודע ודאי שיסרסם, וגם למ”ד דס”ל שגויים מצווים על הסירוס, מ”מ אם הגוי מוסרן לעבדו ושפחתו שיסרסו הוי בכלל לפני דלפני ושרי. וכן פסק הרמ”א (אהע”ז סי’ ה סעי’ יד). וע”כ שלא הקפידה התורה אלא בלא “תתן” מכשול, ובכה”ג שהוא אינו נותן, הרי שחסר כאן ב”תתן” ומיניה נמי לנד”ד.
וכיוצ”ב ראיתי שכתב בשו”ת כתב סופר ח”ב (סי’ סב) לגבי איסור מסייע, דכל שאינו מסייע לגוף העבירה והוא שלא בשעת העבירה, ליכא איסור מסייע, ומקורו מרש”י בגיטין (סא.). וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ב (סימן סב) ללמד זכות על המוכרים בגדי פריצות נשים, ונסתמך ג”כ ע”ד הכת”ס הנז’ לפי שאין האיסור תיכף אלא לאחר זמן כשתצא מביתה. (ומה שכתב להקשות ע”ד מההיא דנזיר דג”כ אינן הסיוע בשעת העבירה אלא אח”כ כשישתה, לענ”ד יש ליישב, דיין לנזיר הוי כחפצא דאיסור).
ח). ואין להקשות ע”ז ממאי דאי’ בקידושין (לב.) שקרע רב הונא שיראים בפני רבה בנו כדי לנסותו אם יכעס, והגמ’ שואלת, ודלמא רתח וקעבר הלפנ”ע. ולכאו’ התם נמי אינו אלא גרמא בעלמא. אולם שפיר יש לחלק, דהתם איירי שקורעו בפניו ועצם מעשה הקריעה מביאתו לידי כעס ואינו גרמא אלא כהושטת יין לנזיר, ופשוט.
ט). ומ”מ פשוט שלכתחילה לאו שפיר עבדי אותם אלו שלוקחים מוניות סמוך לשבת באופן שאין שהות לנהג לחזור לביתו קודם כניסת שבת ואפילו הוא חילוני. וכבר העירו בזה האחרונים, וראה גם בשו”ת אול”צ ח”ב (פרק טז או’ ז’).
