מקורות ונימוקים:
א). לענ"ד יש להתיר הדבר, לפי שלא גרע ממ"ש מרן הב"י (סי' קצה) להתיר לבעל ואשתו לישב על כסא המתנדנד דהספרדים לא קיבלו ע"ע חומרא זו שכתב התרומת הדשן שנהגו בה האשכנזים וכ"כ הרמ"א (סי' קצה ס"ה). והתם הלא מרגיש במשך ההתנדנדות את גופה, ואפילו הכי לא נהגו להחמיר בזה, והכא נמי בנד"ד אע"ג שמרגיש את גופה יש להתיר. והנה הש"ך בנקוה"כ (ס"ה) כתב, דבספסל המתנדנד דמי לנגיעה ולפיכך אסור, ונראה דהטעם שבני ספרד היקלו בזה לפי שהוי נגיעה על ידי דבר אחר, ואין חשש שיבוא לגעת בה כשם שחששו בהעברה מיד ליד.
ויש סעד לזה מדברי המאירי (נדה סד.) שהביא בשם התוספתא שאסור לבעל לרדות את אשתו בעת נידותה במקל, וסיים, ואין הלכה כן, נגיעת בשר אין כאן המשך חבה אין כאן אלא שהדברים נאים על כל פנים ליאסר מאיזה צד, עכ"ל. הרי שמעיקר הדין נגיעה ע"י דבר אחר שרי, ובנד"ד קיל טפי ממקל, דהתם הוי ידא אריכתא ויש לחוש שיגע בה בידיו, אבל בנד"ד אילו היה דוחפה ע"י מקל היה מקום להחמיר וכמ"ש המאירי, אבל המציאות היא שהוא דוחף בכוחו את העגלה, והעגלה נוסעת ע"י הגלגלים הקבועים בה.
וגם לפמ"ש הט"ז (סק"ה) דהטעם שאסור לישב עמה ע"ג ספסל המתנדנד, הוא משום הרהור עבירה, נראה דכל זה היכא "שגופו" מרגיש את גופה, אבל בנד"ד "כוחו" מרגיש את גופה וקיל טפי, ומ"מ לבני ספרד שהתירו גם בנדנוד, ודאי שיש להתיר.
ב). ולא דמי למ"ש הבנימין זאב והב"ד להלכה הרמ"א (ס"ב), שיש לאסור לבעל לזרוק לאשתו חפץ. והתם נמי לכאו' עיקר האסור הוא משום שנוגע בה ע"י כוחו, דגם נגיעה ע"י כוחו חשיב נגיעה דכוחו כגופו גם לענין זה, וכשם שנוגע בה ע"י חפץ ארוך. מ"מ יש לחלק, דהיכא זורק מידו לידה כיון שהזריקה מתייחסת ממנו אליה איכא קירבה טפי, משא"כ היכא שמרגיש את כוחה שלא באופן ישיר ממנו אליה, אין בזה כ"כ קורבה והקלו. ובפרט דלא ברירא כלל שמרן השו"ע יאסור גם בזריקה, ואדרבה ממה שכתב בב"י (סעיף יב) דאסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו, והיינו אפילו הוא רוחץ והיא מוצקת, דבנגיעה בלא"ה אסור, משמע דרק בכה"ג אסור דהוי קורבה משום דרחיצה הוי דברים של קירוב, אבל בסתם זריקה אין לאסור. ועי' דרישה (סק"ד) דהרגיש בזה על דעת הבנימין זאב, וצ"ל, דהרמ"א יבאר את ענין רחיצה בדרך הט"ז (סק"ח) דהוי נגיעה ע"י דבר אחר משא"כ בזריקה, ודו"ק.
ג). ועי' בשו"ת תשובות והנהגות ח"א (סי' תקב) דבדבר כבד וגדול שהוא דרך עול ועבדות וטרידי במלאכתם, יש להתיר מצד הדין שירימו שניהם יחד, אלא שנכון לעשות הדבר בשינוי. וע"ע בט"ז (סק"ג). וכן ראיתי בשו"ת אבן ישראל ח"ט (סימן פ) שכתב, דיש לדון דלשאת משא כבד ביחד איש ואשתו לא נאסר כלל דלא הוי דרך חיבה, ומ"מ יש לדון ולאסור מצד שתנדנד ע"י נשיאת העגלה, והוי כיושבים על ספסל המתנדנד. ע"כ. אולם לפי"ד מרן הב"י שהתיר בספסל המתנדנד, יש לנו להתיר גם בזה. וע"כ אע"ג שהגרש"ז אויערבאך זצוק"ל החמיר בהרמת משא יחד הוב"ד בספר שלחן שלמה – נדה (פ"ח או' א'), וכן נראה קצת מדברי ששבה"ל (ריש סי' קצה סק"ג ד"ה יש להחמיר), מ"מ אפשר דאיהו אזלי בשיטת הרמ"א שהחמיר בספסל המתנדנד. וגם בספר טהרת הבית (סימן יב סעיף ג') היקל בעת הצורך לבעל ואשה בעת נידותן להרים עגלת תינוק לדירתם או באוטובוס וכיוצ"ב, ובביאורים שם נימק, היות ובלא"ה דעת הרמב"ם דאין איסור להעביר מידו לידה, ועוד ראשונים אזלי בשיטתו, וגם המחמירים לא כתבו זאת אלא בדרך סייג וגדר הרחקה, ע"כ במקום צורך יש להקל. ולענ"ד יש להוסיף לסניף ולהקל מה שכתבנו, דכל שאין כאן העברה שמתייחסת ממנו אליה בצורה ישירה אין בזה חיבה וקירבה אלא דרך עבדות, ויש להתיר אף בצורך כל דהוא. (וכל זה מבלי להיכנס ולדון מדין היתר נגיעה בעת חולי כשנצרך לחולי). ועי' בשו"ת תורת מאיר ח"ב (חיו"ד סימן יט). ושוב ראיתי עתה שכן הורה להיתר מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל הוב"ד בספר
