מקורות ונימוקים:
כאשר אדם משלם עבור שהות בבית מלון עם ארוחת בוקר וערב, הרי שבזה משלם עבור המאכלים וכל הנלווה להם, כגון ההגשה והשירות וכו' לארוחות אלו.
במסגרת ארוחות אלו, נתונה לו האפשרות לאכול פרי או יוגורט כתוספת לארוחה, ולכן ככל שבאפשרותו לאכול את התוספת הזאת במסגרת ארוחת הבוקר, באפשרותו גם כן להעלות תוספת זו לחדרו לאוכלו בהמשך היום או בארוחת הצהרים.
אולם כאשר מדובר בתוספת מאכל שהיא עיקר סעודה, ככל שאין באפשרותו לאכול תוספת זו הרי שאין מאכל זה נכלל במסגרת התמורה לארוחת הבוקר עבורה שילם למלון. לכן אסור לו לקחת מאכל זה על מנת להעלותו לחדרו.
הואיל והדבר בזה תלוי בהקפדת בעלי בית המלון, והדרך היא להקפיד על כך, שהרי גלוי לכל שישנו הבדל במחיר בין אירוח בבית מלון בפנסיון מלא לבין אירוח בחצי פנסיון. ובלי ספק כאשר מתארח האדם בחצי פנסיון, דעת בעלי בית המלון להקפיד שלא יקח לעצמו גם ארוחת צהרים למרות שאיננה ארוחה מלאה ועשירה כפי שבית המלון מציע לארוחת הצהרים.
ועיין בדברי התוספתא למסכת ביצה פרק ד הלכה ט' שם איתא, מה הן מוליכין מבית המשתה חתיכה וגלוסקא וביצה מתובלת, רבן שמעון בן גמליאל אומר מקום שנהג לחלק אגוזין וקליות וטרולוס יוליכו בנו ובתו הקטנים מוליכין עמו לבית האבל ולבית המשתה ולבית השמחה כמקום שנהגו, ע"כ. מבואר שבכל אלו העניינים הכל לפי המנהג ודעת בעל הסעודה על מה הוא מקפיד ועל מה אינו מקפיד.
ועיין עוד בקובץ זכור לאברהם (חולון) תשס"ה, עמוד תקל"ח שם תחת הכותרת האם מותר לאורח ליטול מנה מהחתונה ולהביאה לאשתו, העלה הגאון הרב יצחק זילברשטיין מכוח דברי התוספתא הללו, שמותר לאדם ליטול מנה שהוגשה לו בסעודת חתונה, על מנת להביאה לאשתו בבית.
כעין זה מצאתי שכתב בספר חוקת משפט לגאון הרב אלחנן פרץ שליט"א במאמר ד', שאסור למי שמתארח במלון, למלאות בצלחתו מאכלים יותר מכפי יכולתו לאכול, על מנת להעלות את האוכל לחדרו בבית המלון וליתנו לידידיו או בני משפחתו שבאים לבקרו בחדרו במלון. ועיין שם שכתב לאסור הדבר, גם לגבי אוכל שאם ישאר בחדר האוכל בוודאי יזרק, הואיל ונעשה באוכל זה מעשה גזילה, ואסור לאורחים לאוכלו כדי שלא לחלוק עם הגנב, כפי המבואר בשו"ע חו"מ סימן שנ"ח סעיף א'.
אכן למרות האמור, כאשר הכין האדם מתחילה עבורו מאכלים על דעת לאוכלן בארוחת הבוקר, גם כאשר הכין לעצמו מאכלים בשפע, ככל שעשה כך במטרה לאכול כדי שביעתו, שהוא בהחלט מותר. אם שבע ונותר לו דבר מה שאינו אוכלו, מותר לו להעלותו לחדרו, אף כאשר נותר לו סנדווביץ או כדו'. כיון שמתחילה לקחו בהיתר על דעת לאוכלו, ומעתה אם ישאר יזרק לפח, לפיכך אין עניין להשאירו בחדר האוכל שבמלון, והדבר נחשב למאכל שהתייאשו ממנו בעליו שמותר לקחתו.
אף שיש לדון כאן מצד יאוש שלא מדעת, עיין בש"ך סימן שנ"ח ס"ק א', שהביא לדברי התוס' בב"מ דף כ"ב. ודברי ההגהות אשר"י שכתבו שאם אדם נתן לחבירו לאכול מדבר שאינו שלו אלא של חבירו, אע"פ שיודע שחברו יתרצה, אסור לאוכלו הואיל ויאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. אולם כתב הש"ך לחלוק עליהם וכתב דאי לאו דמסתפינא הייתי אומר שמותר הדבר, ויאוש שלא מדעת שאני, הואיל וגם אח"כ אינו מתייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובעל כורחו הוא מתייאש, לכן אמרינן מעיקרא באיסורא אתי לידיה ובמה יקנה. משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצה א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמא אינו מקפיד על זה, ע"כ.
