בס"ד
בניית מצבה בחול המועד
מקורות ונימוקים:
א). הנה ידועים הם דברי רבנו האריז"ל בשער המצוות (פרשת ויחי) שכתב שבתוך השבעה נשארו שבעה המקיפים בבית של הנפטר ובעודם שם ראוי להתאבל עליו, אבל כיון דקיי"ל מקצת היום ככולו ביום השביעי אחר שעמדו המנחמים מאצלו, נסתלקו שבעת המקיפים אל הקבר, לכם נכון לבנות המצבה ביום השביעי. וכעין זה כתב רבנו האר"י ז"ל גם בספר ליקוטי תורה (פרשת ויחי) וז"ל: ולכך נוהגים האשכנזים שלא לעשות ציון על הקבר רק אחר שבעת ימי האבלות. כי הלא בנין הציון הוא לתת כח אל המקיף לעמוד שם, ואם יבנה קודם שיבוא שם המקיף, נמצא שאנו נותנים כח אל הטומאה האחוזה במת שישרה שם, ולא תלך משם. דוגמת הבונה בית ואינו מזכיר עליו שמו יתברך שרוחא מסאבא שרוי בגוה. אך אחר שאז בא המקיף, אז מצוה לעשות ציון כסא למקיף, עכ"ל. וכ"כ בקונטרס היחיאלי (בית עולמים פרק טו אות כט) שבנין המצבה יהיה ביום השביעי "ולא יאוחר", כדי שהנפש של הנפטר תנוח ותשב על המצבה, שלכן המצבה נקראת נפש. וכן כתב לחזק דברים אלו הגר"י הלל בשו"ת וישב הים ח"א (סימן יז) שיש להקים את המצבה תיכף ביום השביעי דייקא ולא יאוחר ולא יוקדם ושאפילו מי שנפטר סמוך לרגל, והרגל מוציאו מגזרת שבעה, אין לו להקים המצבה אלא לאחר יום השביעי ולא קודם לכן. והב"ד להלכה מרן הגרע"י בספרו חזון עובדיה ח"א (עמ' תנג). וכ"כ בספר כל בו – גרינוואלד ח"א (עמ' שעט), והגר"מ אליהו בספרו צרור החיים (אות רפ).
ב). ומאחר ונתבאר שיש בזה תיקון גדול לנפשו של הנפטר, יש לעיין האם גם בחול המועד יצקו את הביטון, או שמא אין להתיר מלאכת חול המועד כהאי גוונא. והנה מאחר ונתבאר ע"פ גדולים שיש בזה צורך גדול לנפש הרי שאין לך דבר האבד גדול מזה ודבר האבד נעשה בחול המועד ללא שינוי ואפילו הוא מלאכת אומן, ואע"ג שאין זה הפסד ממוני אלא הפסד רוחני, מ"מ מצינו גם בהפסד רוחני שהתירו הפוסקים לעשותו בחול המועד וכדאי' בטור (סי' תקמה סעיף ח'), שהתיר לו הרא"ש להעתיק תשובה שכתב בחול המועד, דחשיב דבר האבד. וכן פסק השו"ע (סימן תקמה סעיף ט'), שאם שמע דבר חידוש מותר לכותבו בחול המועד כדי שלא ישכח מפני שחשיב דבר האבד. הרי שגם בדבר האבד רוחני יש להתיר.
ג). ועוד נראה לי להתיר ע"פ מ"ש הריב"ש (סימן שצ) הטעם שהתירו לכתוב בחול המועד גיטי נשים וקידושין ואגרות מזון וכו', מפני שאלו צרכי רבים הם שכל דבר המזדמן תדיר אף על פי שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי נראה דצרכי רבים נינהו. והביא ראיה מדתנן בריש מועד קטן (דף ב') ועושין כל צרכי הרבים. ואמרו עליה בירושלמי מסכת מועד קטן (פ"א ה"ב) אלו הן צרכי הרבים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות וכו'. והטעם מפני צורך הרבים הוא להעמיד המשפט ונהוג בדברים הללו, ואף על פי שבכל פעם ופעם הם פרטיים צרכי רבים מקרו. והב"ד הב"י (סי' תקמה סעי' ה') ושכן משמע מהרמב"ם. ולפי"ז נראה דגם בנד"ד שהחברה קדישא שהם הממונים מטעם הרשויות על קבורת הרבים, והדרך לעשות מצבה ביום השביעי שמקפידין בזה, הרי שכל מת ומת חשיב כצורך הרבים, ויש להתיר בנד"ד.
ד). ואע"ג שהרמ"א (סי' תקמד ס"א) כתב בשם הרשב"א שאין להתיר צרכי רבים אלא כשהם לצורך גוף האדם, אבל שאר צרכי רבים, כגון בנין בית הכנסת, אסור לעשות בחול המועד והוא הדין בשאר צרכי מצווה אסור לעשות בחול המועד במלאכת אומן. אולם בנד"ד חשיב כצורך הגוף לפי שהוא תועלת הנפטר, ולא מבעיא לדעת מרן אלא אפילו להרמ"א יש להתיר.
ושוב ראיתי בס' חזו"ע ח"א (עמ' תנג) שג"כ יצא להתיר בנד"ד והביא שכן כתב בשו"ת ירך יעקב (חאו"ח סי' מד) שמכיון שמבואר בדברי הזוה"ק והפוסקים והאחרונים שהמצבה שעושים על קבר המת היא מנוחה גדולה לנפטר, ויש בה תיקון גדול לעילוי נשמתו, ולכן מנהגם של ישראל קדושים למהר להקימה ביום השביעי של האבל אחר שעמדו המנחמים, ולא דבר ריק הוא, הילכך יש להתיר בשופי לעשות המצבה בחול המועד לעשותה חיש מהר עד מקום שידו מגעת, שאין לך צורך מצוה גדול כזה, ואפילו להרמ"א (סי' תקמד), כאן שהדבר הכרחי שפיר דמי לעשותה בחול המועד, בלי שום פקפוק.
