מקורות:
הנה ראש ישיבת "קול תורה" מרן הגרש"ז אוערבך זצ"ל במכתבו להגרצ"פ פראנק זצ"ל הנדפס בשו"ת מנחת שלמה (סי' צ"א א') כותב, ומה שראיתי דהדר גאונו סובר בפשיטות דלגמרא דידן מי שאנוס על הברכה, ואינו יכול לברך בשום אופן ברכת התורה, אסור בת"ת, כמו שאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה, וכיון שהברכה מעכבת לימודו, לא הוי מצוה, אלא עבירה. והוא חידוש גדול שהרי לא מצינו שיאמרו חז"ל שאסור לעשות מצוה בלא ברכה, כמו שאמרו לעניין ברכת הנהנין, ולמה יתבטל מלימוד תורה שהוא יותר חשוב מכל המצוות שבתורה בגלל דבר זה שאינו יודע לברך, עכ"ד.
וכ"כ בספר שבות יצחק (ח"ח עמ' רס"ד), ששמע ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאפי' מי שיכול לברך, ולומד בלי ברכה, הרי הוא מבטל מצות הברכה, אך אין איסור על עצם הלימוד, ולכן מי שהוא מסופק אם בירך ואינו יכול לברך מספק, ימשיך בלימודו. וכן פסק הגר"א וויס שליט"א בקונטרס מנחת אשר (ת"ת וכתיבת ס"ת סי' ו'), שלעולם הברכה טפילה למצוה, וגם בנידו"ד הברכה טפילה למצות ת"ת, ומי שאינו יכול לברך, אינו רשאי להימנע מת"ת.
והנה היה מקום להביא סייעתא להגרצ"פ פראנק זצ"ל, ממ"ש בגמ' (נדרים פא. ב"מ פה.), שאין ת"ח רגילים לצאת מבניהם של ת"ח, לפי שאין מברכין בתורה תחילה, דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב "מי האיש החכם ויבן את זאת", דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב "ויאמר ה' על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה", היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה. ומבואר דכל הקפידא היתה שלא ברכו בתורה תחילה, ואם הלימוד לולא ברכה אינו איסור, קשה היאך לא הגינה עליהם תורה שלמדו, והלא התורה אגוני מגנא ואצולי מצלא (סוטה כא.), אלא מוכח כאמור שעצם הלימוד לולא ברכה, הוא באיסור, ולכן לא הגינה עליהם. אך יש לדחות דמ"מ עיקר שורש הקפידא לא היה בעצם מה שלא בירכו תחילה, אלא שלא החשיבו את התורה כ"כ, שלכן לא ראו לברך עליה, ולא היו שמחים בה, כמו שביאר הר"ן (שם), בשם מגילת סתרים לרבינו יונה ז"ל, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו "לא הלכו בה", כלומר בכוונתה ולשמה, ומסיים הר"ן: "אלו דברי הרב החסיד ז"ל, והם נאים ראויין למי שאמרם". ובחי' מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (ב"מ פה:), כתב בשם תשובות הרמב"ם, שהקדימו לתורה לקרוא כהן ע"ה קודם לת"ח, וזה פירוש שלא בירכו בתורה תחילה, שהיה בהם חיסרון כבוד התורה. ובחי' לפסחים (סח:), הוסיף בביאור הדברים שאין הכוונה שלא היו מברכין ממש ברכות התורה, דבאמת היו מברכים, אלא שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ ולא היו שמחים בה שיהא ראוי לברך עליה, וכאילו שהתורה חכמה כשאר חכמות ח"ו, ועקרו בזה את יסוד התורה, ולכן לא היו שמחים בתורה, ואם אדם אינו מרגיש שמחה בלימוד התורה הרי זה בכלל שלא בירכו בתורה תחילה. עי"ל עפמ"ש הב"ח (או"ח סי' מ"ז) לתמוה למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחילה, שהוא לכאו' עבירה קלה, וביאר דכוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה, ואולם הם לא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם, ולא נתכוונו להתעצם ולהדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם, ובזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מהארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה, וזה גרם חורבנה ואבדתה. ומבואר שאין עיקר הקפידא שלא בירכו תחילה ברכות התורה, אלא שלא עסקו בה לשמה וכאמור.
והנה לכאו' יסוד מחלוקת הגרשז"א והגרצ"פ בשורש מהות ברכות התורה, אם הם דין ברכה על מצות ת"ת כברכת המצוות או השבח, כמו בכל המצוות כולן, שופר לולב וסוכה וכדו', שמברך לפני עשייתן, וכן מדוקדק מדברי רוב הראשונים בטעם ברכות התורה. ולכן אם אינו יכול לברך מכל סיבה, אינו נמנע מלקיים המצוה, דכלל ידוע הוא שאין ברכות מעכבות. או שמא ברכות התורה הם מדין ברכות הנהנין, כדרך שמברכים והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו, שהתורה היא כלי שעשועיו של השי"ת ונותנת שמחה ועונג בלב האדם, כמאמר הכתוב "פקודי ה' ישרים משמחי לב", וידוע מה שכתב האגלי טל בהקדמתו שחלק ממצות ת"ת הוא להתענג ולהתרפק על דברי תורה, ובזה מיישבים הטעם שמברכין על מצות ת"ת ב' ברכות מה שלא מצינו בכל המצוות שאין מברכין בהן אלא מצוה אחת, אלא דברכה אחת היא ברכת המצוה כמו בכל המצוות, והברכה השניה היא מדין ברכת הנהנין.
וידוע הפלוגתא בחיוב שמחת יו"ט, דלר' יהושע חלקהו חציו לה' וחציו לכם, ולר' אליעזר או אוכל ושותה או יושב ושונה, וביאר בשו"ת שאגת אריה (סי' ס"ט) דלר"א בשמחת לימוד התורה מקיימים מצות שמחת יום טוב, ואף לר' יהושע חיוב חציו לה' הוא מדין שמחת יו"ט. וכיו"ב ביאר המהרש"א בפסחים (סח:), דמה שנא' ביום טוב "ושמחת בחגך" ולא דרשו מזה חיוב אכילה ושתיה ביו"ט לכו"ע, דאפשר דכולו לה' בשמחת לימוד התורה המשמח הלב, והקשה שהרי אמרו גבי יו"ט אין שמחה אלא בבשר, ותירץ דאין שמחה לכם שהיא באכילה אלא בבשר, אבל אה"נ שלא באכילה שפיר יכול לקיים שמחת יו"ט בלימוד תורה.
ויעויין בלבוש (סי' מ"ז) שכתב שברכות התורה הם כברכות הנהנין, ולהראות שנהנה מלימוד התורה. וכן הדבר יוצא ממה שכתב בפי' ר"א מן ההר (נדרים מז:), שעיקר הציווי בלימוד התורה, הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו כדכתיב "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ומה"ט אבל אסור לקרות בנביאים ובכתובים, הלכך לא שייך למימר במצות ת"ת דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו. ולכאו' מטעם זה נראה שאם אינו יודע לברך, ראוי שלכתחילה לא ילמד, כמו בכל ברכות הנהנין, שאם אינו יכול לברך, לכתחילה אסור לאכול, דכל הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה כאילו גזל להקב"ה ולכנסת ישראל (ברכות לה:). וכ"כ בקהילות יעקב (ברכות סי' כ"ב) שלברכות התורה יש גדר ברכת הנהנין, וכן מטו משמיה הגר"ח מבריסק זצ"ל.
אמנם, נראה עוד בכוונת הגרש"ז שלא יתכן שבעיכוב הברכה א"א ללמוד, משום שמצות ת"ת גדולה היא, כלומר ואפי' אם יסוד מצות ברכות התורה מדין ברכות הנהנין, מ"מ כיון שע"י הלימוד מעמיד את העולם כולו, כמ"ש בנדרים (לב.), אמר רבי אלעזר גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנא' "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", ובע"ז (ג.), דרש ר' שמעון "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלים את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו. ופירש רש"י, אם לא שכתבתי שתהא נוהגת יומם ולילה, והיינו תורה דכתיב (יהושע א') "והגית בו יומם ולילה", וכתיב "אלה דברי הברית" (דברים כ"ח). וידוע מ"ש בסה"ק שאם יהיה רגע א' בעולם בלי עסק התורה, יחזור לתוהו ובוהו. ובזה גם ניחא מה שמצינו בגמרא (מגילה טז:) אמר רב יוסף גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות, וצ"ע שהרי פקו"נ דוחה כל התורה כולה, ומבטלין ת"ת להצלת נפשות, אלא לפי שבעסק התורה ג"כ מקיים מצות הצלת כלל ישראל וכל העולם מחורבן וכליה.
