במשנה במסכת מגילה (כו.) איתא, שאסור להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה, ולכן מכרו ס”ת לא יקנו בכסף זה ספרי נביאים וכתובים, מכרו ספרי נביאים וכתובים לא יקחו מטפחות, מטפחות לא יקחו תיבה, תיבה לא יקחו בהכנ”ס, בהכנ”ס לא יקחו רחוב. ומבואר שיש למטפחת ס”ת קדושה חמורה יותר מתיבה ובהכנ”ס, וכמבואר גם ברישא של המשנה, שאם מכרו תיבה או ס”ת יכולין לקנות בדמיהן מטפחות. ולפי”ז נשים הבאות פרועות ראש לבהכנ”ס, אסור ליתן להם מטפחות הס”ת לכסות בהן ראשן, שבשימוש המטפחות לצורך עצמן יש בזה משום הורדה מקדושה חמורה.
אלא שלכאו’ יש לדון בדבר מצד מצוות לאו ליהנות ניתנו (נדרים טז:), וא”כ השימוש לדבר מצוה כגון כיסוי ראש אין בזה הנאה כלל, ואינו מורידו מקדושה חמורה לקדושה קלה, נראה דליתא לפי שהורדה לקדושה אינו תלוי כלל בהנאה, שהרי איסור הורדה מקדושה חמורה לקלה הוי אפילו כשאין שום הנאה להדיוט ומשתמש בו לקודש, כגון שמוכר ס”ת לקנות בהן חומשים, או ס”ת לקנות בהכנ”ס, שאף שאין שום הנאה בהורדה, עצם ההורדה מקדושה חמורה לקלה הוי גוף האיסור, ולכן כאשר משתמש במטפחות של ס”ת לכיסוי הראש הוי איסור, כיון שקדושת הס”ת קדושה גמורה, משא”כ בכיסוי ראש לא הוי קדושה כלל, אף דהוי מצוה, ויש כאן הורדה גדולה בקדושה.
ונראה להביא ראיה לדבר ממ”ש בסנהדרין (מח.), ומקורו במשנה כלים (כ”ח מ”ה), כיפה שהוא טמא מדרס, ונתנו לספר, טהור מן המדרס, אבל טמא טמא מת, ופירש רש”י אשה שנתנה את צעיפה, שהוא טמא מדרס, שראוי הוא למדרס לפי שפעמים מקפלת אותו ויושבת עליו או משעינה ראשה עליו, ונתנו לס”ת, טהור מן המדרס בלא שום טבילה, דע”י נתינתו לס”ת מתבטל ממנו שם מדרס, שהרי אם בא להשתמש בו אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו, כמ”ש בגמ’ חגיגה, ולכן אינו מטמא עוד אדם וכלים, אבל שם כלי עליו שאף מטפחות הספרים מטמאות טומאה במגע, וזה הרי נגע בעצמה בעודו מדרס, וכשאבד שם מדרס ממנו, מ”מ עדיין כלי הוא ונשאר עליו טומאת מגע שהרי הוא ראוי לה. והנה אם איתא דנשים הבאות לבהכנ”ס בגילוי ראש רשאיות להשתמש במטפחות ס”ת לעטוף בהן ראשן, א”כ במה שייחדה מטפחת שלה לס”ת לא הפקיעה עצמה מלהשתמש בו עוד, והמטפחת עדיין עומדת למדרס, והיאך פוקע ממנו טומאת מדרס, אלא על כרחך כיון שהקדישה את המטפחת לס”ת אסור להשתמש בו לכיסוי הראש. ואף שרוב השימוש במטפחת לס”ת ולא למדרס, מ”מ אם היה מותר ג”כ להשתמש למדרס, הן טמאות מדרס, דומיא דמטפחת של אשה שאינה עומדת למדרס ורק פעמים מקפלתו ויושבת עליו ולכן טמאה מדרס, כדפירש רש”י כנ”ל, וכן מבואר במשנה (שם פ”כ מ”א), ובפי’ הרמב”ם שם.
למעשה לכאו’ היה נראה להקל ע”פ מה שפסק הרמ”א (או”ח סי’ קנ”ד ס”ח), דהנה המחבר שם כתב: הארון וכל מה שעושים לס”ת, מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש, אפילו דחול. וכתב הרמ”א, ונהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה, כגון: מטפחת של ספרים ושלחן שבבהכ”נ ומעילים של ס”ת, וכתבו הטעם משום דכיון שנהגו כן, ואי אפשר ליזהר, לב ב”ד מתנה עליהם מעיקרא, כדי שלא יבאו בני אדם לידי תקלה, ואע”ג דלא התנו כאילו התנו דמי, כמ”ש בתרומת הדשן (סי’ רע”ג וב”י). אולם מצינו להפמ”ג באשל אברהם שדקדק מדברי מרן השו”ע שדבר שאפשר ליזהר בהם אין אומרים מסתמא לב ב”ד מתנה עליהם, ומטעם זה פרוכת שבש”ס אסור לעשות ממנו מפה על השולחן מהאי טעמא שיסמכו וישענו עליה, וביאר במחצית השקל שדקדק כן מדברי מרן שסובר שצריך להתנות בפירוש, ולא סומכים בסתמא על לב ב”ד מתנה. והובא בביאור הלכה, וכיו”ב כתב עוד במשנ”ב (ס”ק ל”ו) שדוקא במה שמבורר מנהג להקל, אבל במה שאינו מנהג אין לנו להקל מעצמנו דאפשר דלא התנו ע”ז. ועוד הביא (שם ס”ק ל”ז), מלשון תה”ד שכתב: “נדחקתי כדי ליישב קצת מה שאין העולם נזהרין”, ומשמע שאין זה היתר גורף ובשופי.
ולכאו’ היה מקום לומר דיש פיתרון בדבר, שהגבאי של בהכנ”ס שיש לו סמכות בדבר, יפדה את המטפחת בכסף בשווי דמי המטפחת, על דעת לקנות בכסף זה מטפחת לס”ת, ואז יוכל ליתן לאשה לכסות ראשה במטפחת, ואם אחר התפילה וכדו’ האשה תחזיר את המטפחת, יקנה בכסף מטפחת חדשה לס”ת, ואם האשה תקח אתה לביתה את המטפחת, יקנה בכסף מטפחת חדשה, שהרי רק ס”ת אסור למכור, אבל שאר תשמישי הס”ת ובהכנ”ס מותר למכור על דעת שלא להוריד את הממון מקדושתו, ובפרט למצוה רבה כזו שהיא קדושת בית ישראל, ואדרבה על ידי כך עלולה האשה ליתן אל ליבה גודל החיוב ומעלת מצות כיסוי ראש ולהתחזק במצוה נשגבת זו. ופתרון זה יוכל לעשות רק מערב שבת, ואולי יוכל לעשות גילוי דעת ותנאי מערב שבת בדבר פעם אחת בשנה.
אלא שפתרון זה שנוי במחלוקת הפוסקים, ובשו”ע או”ח סי’ קנ”ג ס”ד, הביא ב’ שיטות אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה, וכתב: יש אוסרים ויש מתירים. וכ’ מרן החיד”א בברכי יוסף שם סק”ב, האוסרים הם רבינו אפרים והרז”ה (מגילה ח.), והרמב”ם לפום מאי דכתב מרן בכסף משנה פי”א דתפלה (הי”ד), והר”ן (מגילה ח:). ודעת מתירין הם רבינו יונה והטור שכתב אבל איפכא לא שמורידין אותן מקדושתן, ומשמע דאי ליכא הורדה ושוו בשעוריהן מותר, כמ”ש מרן בב”י משם מהר”י אבוהב. והנה לפי הכלל בידינו שיש ויש הלכה כויש לכאו’ היה מקום לומר שאין חשש בדבר, אולם מרן החיד”א במחזיק ברכה שם סק”א כתב להחמיר בדבר ולחוש לדעות האוסרות, בפרט שיש מקום לומר שגם הראשונים ומרן שהתיר היינו רק בדיעבד ולא לכתחילה, שלא כדברי מרן בבדק הבית, ע”ש. וכן נקט לחומרא בביאור הלכה סי’ קנ”ד ס”ג.
ובנוסף הנה יעויין שו”ת יביע אומר ח”ג או”ח סי’ י”ג שהעלה שבגד שהשתמש בו הדיוט מותר לעשותו פרוכת לארון הקדש, הואיל ופרוכת שלנו שהיא מבחוץ יש לה דין תשמיש דתשמיש קדושה, אולם לעשותו מפה לס”ת אין להתיר אלא ע”י שינוי צורת הבגד ממה שהיה. ובבגד אשה גם לעשותו פרוכת יש להחמיר, אם יש מי שהוא מהקהל שמכירה, משום הרהור, ואפי’ אין האשה עוד בחיים. ולכן יש לשנות הבגד עד שלא יהיה ניכר כלל. וא”כ מעתה אם פדה את המטפחת ונתן אותה לאשה שתכסה בה את ראשה, יתכן ויהיה בעיה הלכתית לחזור ולהשתמש בו לס”ת, או שמא יש מקום לחלק כיון שהשתמשה בו רק לפי שעה, וצ”ע בזה, מיהו בלא”ה כבר נתבאר שאין לפדות דבר קדושה לכתחילה על דעת שלא לעלות הצעות מדמי אותה קדושה.
ולכל האמור נראה כי בשעת הדחק יוכל לפדות המטפחות על דעת להשתמש בכסף עבור קניית ס”ת.
