מקורות:
הנה בגמ' מגילה (כח.), א"ר יוחנן כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כהן גדול עם הארץ אותו ת"ח חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי. הנה מסתבר שדין זה נוהג גם כאשר ת"ח מכבד שיברך עם הארץ ישראל, שאז משפיל כבוד התורה, שרואין כאילו אותו עם הארץ יותר חשוב. ברם יש לדחות שלעולם כל הקפידא דוקא כשמכבד כהן עם הארץ, שאז יבואו לטעות כאילו כתר כהונה חשוב מכתר תורה, ואותו כהן עם הארץ חשוב מת"ח, אבל כשת"ח מכבד סתם עם הארץ שאינו כהן, יודעין הכל שהת"ח חשוב יותר ורק חפץ הת"ח לכבדו מאיזו סיבה או לפי שמוחל על כבודו, ולא בשביל שהעם הארץ חשוב יותר. ואולי חקירה זו תלויה במחלוקת רש"י והרשב"א, שרש"י פירש בזה"ל: שגורמין לבני אדם לשנאתו שהרואה תלמיד חכם שפל לפני עם הארץ אומר אין נחת רוח בתורה. ע"כ. משמע מפירושו שגם כאשר העם הארץ אינו כהן, אסור לת"ח לכבדו שהרי גם בזה הת"ח הוי שפל בפני העם הארץ ואומר אין נחת רוח בתורה. שו"ר בחי' עיטורי מגילה שדקדק כן מדברי רש"י, ושגם רבינו יונה בברכות (מז.) פירש כדברי רש"י. אך הרשב"א כתב להדיא שכל החשש דוקא בכהן עם הארץ, וזה לשונו: ואפ"ה בכהן עם הארץ איכא משום משנאי אהבו מות, שהרואה אומר שמשום כבוד כהונה דעדיף מכבוד תורה נותן לו לברך. אבל בעם הארץ דעלמא יכול ת"ח לתת לו רשות לברך לפניו ברכת המזון. משמע שלדעת הרשב"א בכהן עם הארץ אסור אפילו ליתן רשות בכל גוונא.
והנה המרדכי (סי' תתכ"ח) כתב, ונראה דבסעודה אם החכם ישראל מקדים את הכהן ע"ה לברך לפניו דרך חוק ומשפט בגלל הכהונה על זה נאמר ולמשנאי. אבל אם החכם נתן רשות לכהן ע"ה לברך ברכת המוציא או ברכת המזון אין כאן בית מחוש דהא חכם יכול ליתן רשות ואפילו לישראל הפחות ממנו. ועיין שם שהביא לזה כמה ראיות. וגם הריטב"א כתב שברשות מותר, שדוקא כשהכהן מברך מעצמו דאומר שלא ראוי (הוא עצמו) לברך. ונראה שברשותו הוא שמברך אין בכך כלום, ואפילו לעם הארץ דעלמא. וראיתי בב"ח (או"ח סי' ר"א) שכתב שגם רש"י מודה להמרדכי, שכשהחכם נותן רשות לכהן עם הארץ לברך אדרבה הכהן הוא שפל לפני החכם שאינו רשאי לברך אלא אם החכם נותן לו רשות. ולדינא נקט הב"ח לחומרא, מיהו מרן השו"ע שקיבלנו הוראותיו פסק (באו"ח סי' ר"א ס"ב) כדברי המרדכי שלא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו דרך חוק ומשפט, אבל אם נותן לו רשות רשאי ואין בזה שום חשש.
