מקורות:
הנה בעניין לישא וליתן עם הגנב לתחקר אותו בענייני גניבת ממון בשב"ק, לכאו' נראה שהדבר אסור כמ"ש במסכת שבת (קיג:), "ודבר דבר" שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' ש"ז ס"א), שלכן אסור לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות. ואולם לאנשים אחרים שאינם בעלי הממון, אפשר שמותר, הן כדי לאפרושי מאיסורא לגנב, שהוא מצוה, והן משום מצות השבת אבידה, וכעין מ"ש השו"ע (סי' ש"ו סעיף י"ב) בשם תשובת הרשב"א (ח"ד סי' ק"ד), שמותר להכריז על אבידה בשבת, אפילו כאשר אסור לטלטלה, משום דהוי חפצי שמים, ומבואר שם ברשב"א דה"ט דרב חסדא ורב המנונא אמרו חשבונות של מצוה מותרין לחשבן בשבת, ותנא משדכין על התינוקות לארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, כמ"ש (שבת קנ.). ובפרי מגדים (משב"ז שם) כתב, דהוא הדין גניבה מכריזין. ואולם מה שבנידו"ד דיברו הבחורים עם הגנב על מה שגנב מהם, נראה דכיון שכל אחד חקר אותו על גנבותיו בכלליות, גם על מה שגנב מאחרים, ולאו דוקא מה שגנב ממנו יש מקום לצדד להתיר בדיעבד, כנ"ל. ויש להביא בזה עוד סמך ממ"ש המג"א שם בשם הב"ח (ס"ס ש"ז) שמה שנהגו בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שהוא מוחרם ע"פ ב"ד משום חובותיו, יש לישב המנהג משום פסידא, דצריך להכריז בשבת שמתאספים כולם ויודעין לכופו בעירו לשלם ולולא זה יהיו נפסדין החובות וכל משא ומתן, ועוד דנוגע לרבים והוי עסקי רבים וע"כ אין כח לשום מורה לבטל מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים, עכ"ל. ויש לחלק דשאני התם, שרק מודיעים על החרם, אבל לא נושאים ונותנים בענייני החובות, ולכן לדבר עם הגנב רק ממה שגנב מכספו הפרטי צ"ע אם יש להתיר. אולם נראה להביא ראיה להקל גם בזה במקום הפסד מרובה, ממ"ש הב"ח בתשו' (סי' קמ"ו), ונזכר בבאר היטב (ש"ז סק"א), אודות לקבול אצל השר בשבת כדי שיפרענו הגוי בשבת, שאם יש הפסד מבורר אם לא יקבול עכשיו בשבת, מותר לקבול בעדם, כיון שאין כאן כי אם איסור דיבור בלבד במקום הפסד מרובה, ואין לגזור משום שמא יכתוב וכיו"ב דאין לנו לחדש גזירה מעצמינו, וכתב שם: כללא דמילתא כל היכא דליכא איסור דאורייתא אלא גזירה דרבנן, במקום פסידא לא גזרו, ואע"ג שהטור השיג על ספר התרומה והסמ"ג שהתירו לטלטל איסור מוקצה במקום הפסד, היינו מאחר שהוא מעשה בידים אין לזלזל באיסור שבת כ"כ, אבל היכן שאין איסורו אלא משום דיבור לבד אין לאסור כלל, וליכא מאן דפליג, ע"כ. וכ"כ החיי אדם (כלל ס"א ס"י), דבמקום פסידא מותר לדבר בצרכיו, ובנשמת אדם (שם סק"א), הניח בצ"ע, אך כתב שכדי להציל מידם בודאי מותר. וא"כ מה לי להציל מידם או מידי הגנב, והיינו דוקא במקום הפסד מרובה, והמחמיר בזה תע"ב. אך צ"ע ממ"ש בסנהדרין (קא.), שאין שואלין בדבר שדים בשבת, ופירש רש"י: שכן עושין כשאובדין שום דבר, שואלין במעשה שדים והם מגידים להם, ואסור לעשות בשבת משום "ממצוא חפצך". וכ"כ ביד רמה וברבינו יהונתן מלוניל ובכל הראשונים שם, ומוכח מזה שאף במקום אבידה והפסד אפי' מרובה, שהרי לא חילקו בדבר, בכל זאת אסור לדבר בזה בשבת, ואפי' עם שד שאין עליו מצוה או איסור, כ"ש לדבר עם הגנב בעצמו שהוא ג"כ מצווה על ודבר דבר, ולפני עיור לא תתן מכשול. ומה שפסק השו"ע (סי' ש"ז סעיף י"ח), שכל מה שמותר לשאול מן השד בחול מותר בשבת, נראה דר"ל דאף בחול מותר לשאול רק מענייני רפואה, כמ"ש בבית יוסף שם בפתח דברי רבינו ירוחם, וכן פוסק המשנ"ב שם.
