מקורות ונימוקים:
לכתחילה יש לעשות תנאי ומהני כמו בנר וכמבואר בשו”ע (סי’ רעט סעיף ד’), וה”ה במתג חשמלי ובשעון שבת, וכמבואר באחרונים, הב”ד ופסק כמותם בשו”ת יביע אומר ח”ז (סימן לו), ובספרו חזון עובדיה – שבת ח”ג (קצ).
ומ”ש דבתנאי אחד לכל השנה סגי, כן מבואר בחיד”א בברכ”י (סי’ רעט ק”ג).
ומ”ש דבדיעבד יש לסמוך במקום צורך ולהזיזן כהרגלו, היינו בצירוף ג’ טעמי,
א. דעת הפוסקים שאין מוקצה במחובר, ורבים הם כפי שהביאם בספר חזו”ע (שם) וכל שהיה לו שם כלי מעיקרא אע”ג דהוי כלי שמלאכתו לאיסור, יש להתיר דהא הוי לצורך גופו.
ב. לענ”ד יש לצרף דעת הפוסקים שכל טלטול במקצת הוי כטלטול מן הצד ומותר לצורך דבר המותר, ראה בספר אור לציון ח”ב (עמ’ ריד בביאורים).
ג. יש לצרף דעת הפוסקים שכל שלא שייך באופן הזה להגביה את כולו לא גזרינן על טלטול מקצתו, וראיה לדבר, ממה דאי’ במתני’ שבת (נא:) והובא בטשו”ע (סי’ שה סעיף ה’), דמותר למשוך כלבים קטנים ברצועות שסביב צווארם, וצ”ע טובא דלמה לא יהיה איסור משום טלטול בעלי חיים, (דמצד טלטול הרצועה, כבר נתפרש בסעיף א’ שם דליכא כיון דמיוחד לבהמה), ומא”ש ממש”כ השו”ע (סי’ שח סעיף מ’) דמותר לדדות הבהמה, היינו לתפוס ראשה וצדדיה ולמושכה, ומשום צער בעלי חיים התירו והיינו בצריכים לכך, אבל בלא”ה אסור משום טלטול במקצת וכמבואר להדיא בר”ן (דף נא: מדפי הרי”ף). וכן פירש המ”ב (ס”ק קנא). והנראה בזה דבדידוי הבהמה, איירי באופן שמסייע לה בהליכתה, והיינו כפי שמבואר בשו”ע שתופס ראשה וצדדיה ומוליכה וכיון שעסוק בהגבהתה ובהולכתה, איכא למיחש שמא יגביה כולה או שהיא מעצמה תרים רגליה ונמצא מטלטל כולה, אבל בכלבים שהתירו איירי באופן שהבעלי חיים הולכים מעצמם, והוא רק מסייע להם בהליכתם ומכוון דרכם, ואע”ג שמושכם והרי הוא מטלטלם בזה, מ”מ באופן זה ליכא למיחש לשמא יגביהם ויטלטלם. וכיוצ”ב מבואר בספר תהלה לדוד (סי’ שה). גם בספר מנוחת אהבה ח”א (פרק יג), הרחיב להוכיח ג”כ כיסוד הזה דהיכא שלא שייך טלטול בכולו, לא גזרו על מקצתו. וגם בנידון דידן לא שייך על ידי הורדת או הגבהת זה הזיז להגביה את כולו. ובמקום אחר הארכתי בזה.
בברכה רבה
הרב מאיר פנחסי
