מקורות ונימוקים:
לווה שמשתמט מלפרוע חובו האם נחשב גזלן
אמרה התורה שמות כ”ג, א, לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס. מכאן למדו חז”ל שהרשע אינו רשאי להיות עד וגם אינו רשאי להישבע בבית דין.
אמנם עלינו להתבונן מיהו הנקרא גזלן, האם דווקא מי שיש אצלו חפץ של אדם אחר והוא כופר בכך נחשב לגזלן, ופסול לעדות ולשבועה, או שמא גם מי שלווה כסף ומשתמט מלפרוע את חובו נחשב גזלן.
יש להוכיח מדברי הגמרא שהלווה ואינו משלם אינו חשוב גזלן
מדברי הגמרא בב”מ דף ה’: יש להוכיח כי הלווה ואינו משלם איננו חשוב כגזלן, להלן לשון הגמרא בבא מציעא ה’:
אמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות, בפיקדון פסול לעדות.
מבואר לכאורה בדברי הגמרא, כי דווקא מי שיש אצלו חפץ של אדם אחר והוא כופר בו נחשב לגזלן, ופסול לעדות ולשבועה. אבל מי שמכחיש שהוא חייב כסף למלווה, איננו נחשב לגזלן, טעם הדבר לכאורה הוא, משום שככל הנראה אין כוונתו לחמוק לגמרי מתשלום החוב אלא רק להתחמק עד שיהיה לו לפרוע, או עד שלא תהיה לו ברירה אלא לפרוע.
כן יש להוכיח גם מדברי רש”י בסנהדרין דף ב’
על דברי המשנה בריש מסכת סנהדרין דף ב’. דיני ממונות בשלשה, גזילות וחבלות בשלשה. פירש שם רש”י ד”ה גזילות, בזה”ל:
“כופר בפקדון, דמששלח בו יד הוי גזלן, וכן החוטף מיד חברו הוי גזלן, כגון ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב,כג), אבל לוה ולא שילם, לא מיקרי גזלן, דמלוה להוצאה ניתנה“.
יש להקשות סתירה בדברי רש”י
אולם מדברי רש”י בגיטין ל”ו: יש להוכיח איפכא, שהרי כתב רש”י לבאר את קושיית הגמ’ שם ומי איכא מידי דמדברי תורה לא משמט ותקנו רבנן דתשמט, ביאר רש”י שם ד”ה ואמור רבנן דלא תשמט, “ונמצא הלוה גזלן על פיהם”.
מבואר לכאורה מדברי רש”י שכיון שמדרבנן אין ההלוואה נשמטת והוא איננו פורע את חובו, חשוב משום כך גזלן.
גם לדעת הסוברים כי לווה שאינו משלם גזלן הוא יש מקום לומר שאינו נפסל לעדות
כעת מצאתי פסק דין ארוך ומנומק של הרב צבי יהודה בן יעקב שליט”א הדן בעניין זה האם לווה שאינו משלם בזמנו, אם דינו כגזלן, והביא בזה ראיות לכאן ולכאן, והוכיח מן הירושלמי שדינו כגזלן, וכן הוכיח מדברי הקצוה”ח סימן ע”ג ס”ק ב’ יעויי”ש.
ומסקנת דבריו, שאם הלווה משתמט מלפרוע את הלוואתו, תלוי הדבר במחלוקת הפוסקים אם גזלן הוא. אולם אם הלווה רק דוחה את מועד הפירעון ומשתמט מלפרוע בזמן אינו נפסל לעדות מחמת כן.
אמנם הוכיח שם שגם לדעת הסוברים שדין הלווה המשתמט מלשלם כדין הגזלן, מ”מ אינו נפסל לעדות הואיל וכל היכא דיש לומר שהלווה סבור שאינו עושה איסור לא נפסל לעדות ולשבועה.
הלווה מתחילה על דעת שלא להחזיר חשוב גזלן לכל הדעות
אמנם נראה הדבר ברור, שעד כאן לא פליגו אלא בלווה שבשעת ההלוואה נוטל על דעת להחזיר, אלא שמאחר “ומלווה להוצאה ניתנה”, קשה עליו להחזיר את הכסף, ומשתמט בטענות שונות ומשונות. אולם הנוטל מתחילה על דעת שלא להחזיר, מתחילה נחשב גזלן, הואיל ואילו היה יודע המלווה שאין בדעת הלווה להחזיר, לא היה נותן לו מעותיו כלל, א”כ נמצא מתחילה לוקח את המעות בגזלן ושלא בהסכמת המלווה.
ראיה לדבר ניתן לציין מדברי התוס’ בב”ק דף קי”ב. ד”ה אע”פ שכתב בזה”ל:
וי”ל דאע”ג דמדעת נתנם לו איתנייהו גביה בתורת גזילה דהוי כנתינה בטעות דלא נתן לשם מתנה אלא בתורת רבית ומיקרי גזילה בעיניה כיון שהמעות בעין והיו חייבין להחזיר אי לאו דכרשות לוקח דמי והוי שנוי רשות.
מבואר מדברי התוס’ שגם כסף שניתן בהסכמה כהלוואה או כמתנה או כתשלום ריבית וכדו’, נחשב לגזילה ביד המקבלו, כאשר הנתינה כולה בטעות היא, כגון שנתן בגלל שחשב שמגיע למקבל תשלומי ריבית ואילו היה יודע שלא מגיע לו תשלומי ריבית על פי הדין לא היה נותן, וה”נ בנידון דידן אילו היה יודע שהלווה לא מתכנן להשיב לא היה נותן לו, לפיכך נחשב לגזל ביד הלווה מתחילה.
וזהו דבר פשוט לדעתי ללא חולק, שאם מתחילה נטל הלווה את המעות שלא על דעת להחזירם, נחשב לגזלן מאותו רגע לכל דבר ועניין גם לעניין להיפסל לעדות, כי גם בני האדם יודעים כי הלווה שלא על מנת להחזיר נחשב גזלן ואינם משלים את עצמם שאין בכך עבירה.
ומצאתי כעת שהאמרי בינה הלכות גביית חוב סימן ב’ כתב לתרץ את הסתירה ברש”י הנזכרת על פי דרך זו, שהדבר תלוי בשעת הלוואה אם הלווה מתכנן להחזיר את ההלוואה שבכה”ג אינו נחשב כגזלן גם אם אח”כ משתמט, לבין היכא שכבר בשעת ההלוואה לא מתכנן להשיב, שבכה”ג נחשב גזלן שפסול לעדות. וכתב לבאר את דברי רש”י בגיטין שכאשר איננו מחזיר את ההלוואה איגלאי מילתא למפרע שאינו לווה אלא גזלן.
זה לשון האמרי בינה שם הלכות גביית חוב סימן ב’:
ויש לדקדק בד’ רש”י גיטין (דף ל”ו ע”ב) בקושית הש”ס שם ומי איכא מידי דמד”ת לא משמט ותקנו רבנן דתשמט וכ’ ונמצא הלוה גזלן ע”פ הא לדעת רש”י אינו גזלן בזה רק אינו מקיים העשה כמו שכ’ רש”י שם בתירץ הש”ס שוא”ת הלוה הזה שב ובטל ואינו עושה מצוה לפרוע את חובו ועיין רש”י ריש סנהדרין לוה ואינו משלם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה וכבר כתבתי בזה בח”ר בקונטרס התשובות (סי’ ג’) דהלוה ויש לו לשלם ואינו רוצה אומדנא דמוכח הוא דעל דעת זה לא הלוה ונתבטל שם הלואה ונעשה גזלן למפרע.
העולה לדינא בנידון השאלה שלפנינו
ככל שהעד לווה מתחילה שלא על דעת לשלם, והדבר הוא אומדנא דמוכח שלכך הייתה כוונתו, אין ספק שגזלן הוא ופסול לעדות.
אולם אם לא התכוון לכך העד מתחילה בשעת ההלוואה, או שאיננו יודעים למה הייתה כוונתו בשעת ההלוואה, הדבר נתון במחלוקת הפוסקים כפי שהזכרנו בקצרה, ואין לנו להוציאו מחזקת כשרותו, ובפרט שיש לומר שאינו משמע לאינשי כאיסור ועל כן גם אם הוא נחשב כגזלן איננו נפסל משום כך לעדות.
