מקורות ונימוקים:
עביד איניש דינא לנפשיה
בגמרא בב"ק כ"ז: נחלקו ר' נחמן ור' יהודה האם רשאי אדם לעשות דין לעצמו. ר' נחמן אמר 'עביד איניש דינא לנפשיה', ורב יהודה אמר 'לא עביד איניש דינא לנפשיה'.
לעניין הלכה במחלוקת זו, פסקו הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, שהלכה כרב נחמן דעביד איניש דינא לנפשיה, דקי"ל הלכה כרב נחמן בדיני. כן פסק גם השולחן ערוך להלכה חושן משפט סימן ד' סעיף א' בזה"ל:
יכול אדם לעשות דין לעצמו, אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו. ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו, אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין, והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין, ע"כ.
לאור האמור מתבקש שאדם שלקחו ממנו הלוואה, והגיע זמן הפרעון, והלווה מסכים שעליו להחזיר, אלא שמתחמק בכל מיני תואנות שווא, שהמלווה יוכל ללכת וליטול חפצים אחרים בשווי החפץ שלו, וכ"ש שיוכל לעכב אצלו מעות אחרות של הלוווה שנמצאים בידיו, שהרי 'עביד איניש דינא לנפשיה'.
האם מותר ליטול חפץ אחר במקום החפץ שנלקח
אמנם מאידך, בגמרא בברכות דף ה': משמע שאין האדם רשאי ליטול דבר מה מחברו בתמורה לדבר אחר שנטל ממנו חברו. ואם עושה כך נחשב לגנב, שהרי שם מספרת הגמרא על ר' הונא בזה"ל:
רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא, על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן, ואמרי לה רב אדא בר אהבה ורבנן, ואמרו ליה לעיין מר במיליה. אמר להו ומי חשידנא בעינייכו? אמרו ליה מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא? אמר להו אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא, אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה, אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה? הא קא גניב ליה כוליה. אמרו ליה היינו דאמרי אינשי "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים" אמר להו קבילנא עלי דיהיבנא ליה. איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא, ואיכא דאמרי אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא.
מבואר בדברי הגמרא שגם כאשר האריס גנב את בעל הבית ונטל ממנו שלא כדין, אין רשות ביד בעל הבית לקחת מהשדה זמורות המגיעות לאריס כנגד מה שהוא גנב ממנו. כפי שפירש שם רש"י שאף הגונב מן הגנב טועם טעם גניבה.
ולכאורה הוא סותר למאי דקיימ"ל עביד איניש דינא לנפשיה, שרשאי אדם להוציא מחברו את שמגיע לו, ואפילו להכותו בשביל כך.
ליישב קושיא זו כתב הרב השואל בשו"ת שואל ומשיב חלק א' סימן שע"א שאפשר שהמעשה בגמרא בברכות ה' מידת חסידות היא ושייך אך ורק לצדיקים וחסידים כר' הונא, תדע שהרי לא הביאו הרי"ף הרמב"ם והשו"ע למעשה זה.
אולם המרדכי בב"ק פרק ג' סימן ל' עמד על קושיא זו, וכתב להוכיח מכאן, כי כל האמור שרשאי האדם לעשות דין לעצמו, היינו דווקא אם רואה את שלו ממש ביד האחר, אולם ככל שאינו רואה את החפץ שלו ממש ביד חבירו, איננו רשאי ליטול חפץ אחר בתמורה לחפץ שנטל חבירו ממנו.
זה לשון המרדכי לבבא קמא פרק המניח אות ל':
קיי"ל כרב נחמן דעביד איניש דינא לנפשיה. פסק רבינו מאיר דהני מילי בחפץ המבורר שהוא שלו ומחזיק בו ומסרב להחזיר לו אבל בשאר מילי שאין ידוע אם זה שלו אם לא, לית ליה רשות אפילו הוה ליה פסידא לפי דברו…
וראיה מפ"ק דברכות דאמר בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. והקשה ה"ר קלונימוס הלא מן הדין לקח דקיי"ל עביד איניש דינא לנפשיה וי"ל דהיינו דוקא אותו דבר עצמו שנלקח לו לאדם מותר לו ליקחנה בכל מקום שיכול להשיגו דומיא דמילתיה דבן בג בג דאמר שלו הוא נוטל אבל הכא לקח זמורות אחרים שלא גנב לו הארוס. ומכאן הביא ראיה רבינו מאיר לדבריו דהא הכא ידע רב הונא בודאי שגנב לו דחלילה לו לרב הונא לעכב מספק וכן משמע הלשון מי קא שביק לי מינייהו והא קא גנב כוליה פי' הוא גונב יותר מכדי חלקו.
להלכה הביא הב"י בחושן המשפט סימן ד', לדברי המרדכי בקצרה, והרמ"א בהגהתו לשו"ע הביאם בהגהתו לדברי השו"ע, אף השואל ומשיב הסכים למעשה שיש לפסוק כדברי המרדכי. כן העלה גם בשו"ת רב פעלים חלק ג – חושן משפט סימן ה', ושלא כדברי השואל בשו"ת שואל ומשיב שכתב שהגמרא בברכות מידת חסידות היא.
לפיכך עולה בידינו לכאורה, שככל שאין מדובר בחפץ הספציפי שנלקח מאת הבעלים, אין היתר מצד עביד איניש דינא לנפשיה לקחת חפץ אחר או ממון אחר כנגד הממון או החפץ שנלקח ממנו.
האם מותר לקחת מעות כנגד מעות
אמנם עלינו לדון האם דין לקיחת כסף כנגד חוב יהיה שונה, והאם יהיה מותר ליטול מעות כנגד מעות אחרים שחייב לו. שהרי חוב ממון ומעות הוא דבר אחד ואין זה דומה לדין לקיחת חפץ כנגד חפץ אחר.
בעניין זה הסתפק בשו"ת שואל ומשיב תליתאה חלק א' סימן שע"א, והעלה לחלק בין מעות לחפץ, שדווקא בחפץ לא שייך ליטול חפץ אחר תמורת החפץ הנגזל. אולם בגזל מעות, אין צריך שיהא החפץ מבורר ואם תפוס בידו מעות יכול להשאירם בידו בתמורה למעות שנגזלו, כי המעות אינם דבר ממשי ששייך לומר שדווקא את אלו המעות רשאי ליקח, אלא הם חוב ממון, לפיכך יש להחשיב את המעות שביד הגזלן, כמעות שנגזלו ממש.
כך העלה גם בשו"ת רב פעלים להלכה חלק ג' חושן משפט סימן ה', שככל שלא ניתן להוציא מן הגזלן את המעות בדין כגון שהוא אלם או שקרן וכדו', וככל שערך הגזלה ברור וודאי, רשאי הנגזל להשאיר את מעות הגזלן בידו בתמורה לכסף הגזילה, מדין עביד איניש דינא לנפשיה. ועדיפא מיניה כתב בשו"ת יביע אומר חלק ו' חו"מ סימן א', שמותר אף לגבות חוב מתוך חפץ שנותר בידי המלווה על ידי שכחת בעליו.
לאור האמור בנידון השאלה שמדובר בהלוואה שלקח המלווה ומודה בסכום ההלוואה ומודה שעליו להחזירה, אלא שמתחמק בכל מיני תואנות שווא ומדוחים, המלוווה רשאי 'להשאיר' כסף כנגד הסכום שהלווה חייב לו. אולם לא מצאנו היתר 'לקחת' מעות מאדם שחייב כסף ללא הסכמתו, כנגד המעות שהוא חייב לו.














