מקורות ונימוקים
א. מקור וטעם האיסור להשהות נקביו.
בגמרא בכורות (מד:, ובסוגריים דלהלן נביא פירש”י על הגמרא) איתא, משתינין מים בפני רבים, ואין שותין מים בפני רבים, ומעשה באחד שביקש להשתין מים ולא השתין, ונמצא כריסו צבה. שמואל איצטריך ליה (- להטיל מים) בשבתא דרגלא, נגדו ליה גלימא (- פרסו סדין בינו לבין העם), אתא לקמיה דאבוה, אמר ליה: אתן לך ארבע מאה זוזי וזיל אהדר עובדא (- דרוש שאסור להמתין מלהטיל מים עד שיהא לו צניעות), את דאפשר לך (- לפרוש סדין לפי שחשוב אתה), דלא אפשר ליה ליסתכן (- ויהא עקור. בתמיהה). מר בר רב אשי איצטריך אגודא גמלא אשתין, אמרו ליה: חמתך (חמותך) קאתיא! אמר להו: באודנה (- אפילו בתוך אזנה הייתי מטיל מים אם לא היה לי מקום אחר קודם שאמתין וכ”ש בפניה). ע”כ. [ועיין לרמב”ם בפירוש המשנה (אבות פ”ד מ”ב ד”ה וכבר) ודו”ק].
וביאור הענין מצינו התם דתנו רבנן, שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר. ועוד איתא התם דדרש ריש לקיש במאי דכתיב (דברים ז יד) לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך, אימתי לא יהיה בך עקר – בזמן שבבהמתך. ופירש רש”י, שתשים עצמך כבהמה – שלא תהא צנוע בהטלת מים. ע”כ. ואכן בגמ’ יבמות (סד: ונזכר קצת שם סב:) מובא על הרבה אמוראים שנעקרו מחמת השארותם בדרשה של רבם, עיי”ש. וראה עוד בגמ’ ברכות (סב:) שהאמורא בר קפרא היה מוכר עצות בדינרים ואחת מהן “עד דרתחא קדרך שפוך” ופירש רש”י “משל הוא זה: כשאתה צריך לנקביך – שפוך, ואל תשהא אותם”.
וראה לעיל מיניה (ברכות נה. ועיה”ט נדרים מט:) דרבי יהודה ברבי אלעאי אמר למטרוניתא “עשרים וארבעה בית הכסא איכא מאושפיזאי לבי מדרשא, דכי אזילנא בדיקנא נפשאי בכולהו”. [אולם באבן שלמה (לר”י מאלצאן והוא ליקוט דברי רבינו הגר”א, פרק א סעיף יא) ביאר שהענין הוא שקודם הלימוד צריך לפנות לִבו מעיפוש הדעות והמידות, וזהו ענין בית הכסא, וזמש”א (ברכות ח:) “בית הכסא עדיפא מכולהו” עיי”ש, וכיוצא בזה מובא (עיין ‘ומתוק האור’ עשי”ת עמ’ 20) שביאר רבינו בעל החפץ חיים זיע”א, ופירש בזה גם הגמ’ בחולין (קה.) דאמר שמואל שהוא חומץ בן יין שאביו היה מסייר בנכסים תרי זמני ביומא וכו’ עיי”ש, והיינו דקאי על הנכסים הרוחניים שצריך לבודקם ולפשפש ולמשמש בהם, ולפי זה א”כ אין ראיה לעניננו (וראה שם ב’ומתוק האור’ שהכריח כן דמי שצריך להיכנס כ”כ הרבה פעמים לביה”כ אין פניו זוהרות אלא זקוק הוא לרופא, וכמו”כ הכריח שלא יתכן ששמואל ישתבח באביו בזה שהוא בודק את עסקיו ב’ פעמים ביום), וצ”ע ואכמ”ל בזה].
ומרן השולחן ערוך (או”ח סי’ ג סעיף יז, ומקור הדבר מהגמרא מכות טז: דהכי אמר התם רב אחאי) פסק, שהמשהה נקביו עובר משום בל תשקצו. ומבואר שם במשנה ברורה (ס”ק לא) שבקטנים [דהיינו עוצר עצמו מלהשתין] עובר גם משום ‘לא יהיה עקר’ (וכנ”ל בגמרא בכורות), ועיין ביפה ללב (שם ס”ק כא) מה שהאריך בזה דהכי נקטינן ודלא כהאומרים שבקטנים ליכא בל תשקצו, ועי’ בזה בבירור הלכה (זילבר, על המשנ”ב הנ”ל) ובהלכה ברורה (שם בבירור הלכה אמצע ס”ק יב). ועי’ בבן איש חי (שנה א פרשת ויצא אות א-ג) ובהליכות עולם (שם) ובפירוש “אבן חי” (על הבא”ח שם) ואכמ”ל. ובספר חרדים (סוף פרק לב) כתב בשם הרופאים, כי השיהוי סכנה גדולה לעקרות, וצריך שלא ישהה רגע, שלא יהיה סיבה למנוע מצות פרו ורבו שהוא עוון פלילי. והערה מקורו מדברי רבינו יונה בספר היראה (ענף מצוה, ועי’ בשד”ח כללים מע’ ב סי’ ו). ובספר “האח נפשנו” (מע’ בנים אות ג) הביא דבריו והוסיף שרוב העקרוּת שמצוי באלו הימים הם מזה הסיבה, וסיים שאם נזהר בה יוליד בנים.
ב. שיעור הדבר, ודין השהיית נקביו בזמננו
ואמנם לא נתבאר מאימתי איכא איסורא וסכנתא דעקרות, דהיינו שבודאי דלא נימא שברגע שאדם מרגיש צורך להתפנות מיד איכא סכנה, וא”כ צריך לידע מה השיעור בזה שכבר יש בזה חשש דעקרות. וחזינא בבן איש חי (שנה א פר’ ויצא אות ג) וכף החיים (ס”ק נ) שכתבו, שכל שיוכל להעמיד עצמו עד שיעור פרסה, אין בו משום בלא תשקצו ולא משום סכנה בין בגדולים בין בקטנים, והביאו שיש אומרים (עי’ שו”ע הגר”ז כאן מהדו”ת סעיף יא ומשנ”ב סימן צב ס”ק י) שאפילו אם אינו יכול להעמיד עצמו כשיעור זה, אם כח הדוחה אינו גובר על כח המעמיד, דהיינו שרק ע”י סיוע שידחוק האדם את עצמו מעט יכול הוא להוציא הפסולת, אינו עובר משום בל תשקצו. ועיין במשנה ברורה (ס”ק לא) שהאיסור בל תשקצו נדחה מפני כבוד הבריות, וצריך לומר דהיינו באופן שאין עדיין חשש עקרות, וחזינן שיש שלב שיש בו בל תשקצו ואין בו חשש עקרות, ואולי ילד”ח דאיירי בגדולים ולא בקטנים, וצ”ע.
ושמעתי מידידי הרה”ג שלמה מימון שליט”א ששמע מפי ידידנו הרש”מ שליט”א שבנערותו היה הוא וחבריו מלָוִים את הגה”ק הסטייפלר זצוק”ל בדרכו לביהמ”ד וכדו’, ובאופן קבוע כשהיה צריך לנקביו היה עוצר באמצע הרחוב ומשתין מים, וביאר דאע”פ שיכול הוא לילך לצידי הרחוב ולעשות זאת יותר בצנעא, מ”מ בשביל אלו שיחשבו שזה חיוב לילך לצידי הרחוב ויתעכבו בזה אף כשאין יכולים להתאפק ויסתכנו, על כן בא להורות שאין לדקדק בזה אלא אדרבא להקפיד ליפנות במהרה כדי שלא יסתכן. והנה נראה דאף ששייך שדבר זה אמרו מסברת ליבו לגדור גדר ולהורות דרך מכח דעתו הרחבה, מ”מ לכאו’ מקור מפורש יש לזה מהגמ’ בכורות הנ”ל דאבוה דשמואל אמר לו שידרוש שאסור להמתין מלהטיל מים מחמת צניעות, וזה כמבואר שם משום שהוא אפשר לו לעשות הצניעות אך ילמדו ממנו גם כאלה שאי אפשר להם. ואמנם ודאי יש לחלק בין לדרוש שאסור להמתין לבין לעשות מעשה כאשר אינו נצרך [אלא דלולי פירש”י היה אפש”ל דליהדר עובדא היינו שישתין בפועל בפני העם], עיין ודו”ק.
אולם ממו”ח הגאון שליט”א שמעתי שלפני עשרות שנים שאל בזה קמיה שר התורה הגר”ח קנייבסקי זצ”ל, האם יש כאן הלכה למעשה שכאשר אדם צריך לנקביו ישתין הוא באמצע הרחוב, והשיב לו הגרח”ק בפשיטות שאכן כך, והעיז מו”ח פניו ושאל את הגרח”ק האם גם הוא (ר’ חיים) יעשה כן, ושוב השיב לו לחיוב. אולם אחר זמן שאל מו”ח את מוצא פי הגאון הגדול ר”ח גריינמן זצ”ל, והשיבו שאין לנהוג כן, וחזר ושאלו אמאי? הא גמרות מפורשות הן, והשיב לו: השתנו הטבעים. ע”כ. והנה מסתברא שדברים אלו לא אמרם הגרח”ג מדנפשיה אלא מפי רבו הגדול אמרם, והיינו מרן החזו”א זצוק”ל, וכן ראיתי להגה”צ ר’ אביגדור נבנצל בהערות “ביצחק יקרא” על המשנ”ב כאן, שלדעת החזו”א לא שייך בזמנינו איסור ד’לא יהא עקר’, שבזמנינו השתנו הטבעים ויש רק צינור אחד הן לזרע והן למים, עיי”ש שציין למשנ”ב להלן (סי’ מג ס”ק א בשם המג”א) ודו”ק.
וזה לשון החזון איש (אה”ע סי’ יב אות ז): והנה כפי הידוע ע”פ הרופאים השבילין נכנסין לעומק בגוף ועוברין כמו חצי קשת עד שנכנסין לגיד ועוברין דרך הגיד וזורמין לחוץ וכו’, והנה בגמ’ מבואר דהיו בגיד ב’ שבילין אחד לקטנים ואחד לש”ז וכדאמר (יבמות עה:) אסתתים גובתא דש”ז כו’, וכן דנו במטיל מים בב’ מקום, וכן אמרו (בכורות שם) ב’ נקבים יש בו באדם כו’, ובדבר זה נשתנו הטבעים ואצלנו אין בגיד אלא שביל אחד והזרע נכנס בגיד בראשו שסמוך לגוף, וכבר הביאו התוספות (ע”ז כד: ד”ה פרה) דברים שנשתנו, עכ”ד. ועיי”ש (עמ’ כד) במכתב, שמבואר שאי”ז שינוי קיצוני, דאף בזמנינו יש בתוך הגוף ב’ שבילים אלא שכשמגיעים לאבר נעשים שביל אחד. [ועיה”ט בשו”ת חשב האפוד (ח”ב סי’ ח) מה שדן בדברי החזו”א, וצ”ע], וראה עוד שם מה שחקר ופלפל בעומק העניינים השייכים לנידון זה. [וע”ע בחזו”א (יו”ד סי’ קנה אות ד) בענין “נפלים” דעכשיו נשתנה טבע הדבר].
ג. שינוי הטבעים בזמננו
ואמנם ענין זה של “נשתנו הטבעים” עמוק הוא ורחב היקף וצריך חקירה ודרישה ליבון ובדיקה מיוחדים, וידוע הנידון גבי הריגת כינים בשבת, ראה בזה להגה”ק ר”מ הלוי זצ”ל במנוחת אהבה (ח”ג במילואים עמ’ תנג ואילך) מה שהרחיב בזה, ומה שציין לו מרן הראש”ל רבינו עובדיה יוסף זצ”ל לעיין בדברי רבינו אברהם בן הרמב”ם (במאמר שנדפס בתחילת ספר עין יעקב), ומה שציין לו רבו הגאון הנאמ”ן שליט”א לעיין בספר פחד יצחק (ערך צידה) שנחלק בזה הגאון המחבר עם רבו ר’ יהודה בריאל, ומה שהביא שם מהמכתב מאליהו (דסלר, ח”ד עמ’ 356-355), וע”ע בספר מנחה חדשה (ק”ס תשע”ד, להרה”ג י”נ ויסמן, סי’ כח) ואכמ”ל. וראה אריכות ובירור מקיף בכל הנושא, בספר “השתנות הטבעים בהלכה”, ועיי”ש היטב בהסכמות הרבנים מגדולי הדור שליט”א. ומ”מ חזינן שהרבה נקטו שאין לנו לשנות הדין מחמת השתנות הטבעים, ועכ”פ לא אמרינן הכי לקולא, וא”כ לכאורה הכא נמי יש להחמיר.
אכן נראה שכל זה דוקא לענין דבר שנאמר כהלכה דינית, משא”כ הכא שנאמר רק בתור זהירות מחמת סכנת נפשות, בזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ודנים על כל דור “באשר הוא שם”, ועל כן הכא נמי עד כמה שחזינן שנשתנו הטבעים ואין סכנה א”כ אין להתיר בזה להתפנות שלא בצניעות, ומאידך אין לאסור בזה להתאפק מעט עד שיוכל להתפנות בצנעא ובנוחות. וראיתי להרה”ג אברהם אוריאל הכהן זילביגר שליט”א בספר ‘עוזר ישראל’ (השכמת הבוקר, או”ח סי’ ה בירורים ס”ק לא) שעמד בזה כאמור ע”פ דברי החזו”א שכיום אין סכנה וממילא אסור להשתין בפני רבים ובפני אשה, ושוב נסוג לאחריו דכיון שלא מצא כן בשום פוסק, ודאי אסור לשנות, בין לחומרא בין לקולא, כל זמן שגדולי הפוסקים של זמנינו לא יפסקו כן במפורש. עכת”ד. אולם כבר הבאנו לעיל בשם ב’ גדולים (הגר”ח גריינמן והגר”א נבנצל) שדנו כן למעשה ע”פ דברי החזו”א.
ולענ”ד נראה דבלא”ה [דנשתנו הטבעים במבנה גוף האדם], יש לדון מצד המציאות בפועל, שלא שמענו כהיום הזה על מישהו שנהיה עקר מחמת שהתאפק מלהשתין, וא”כ בא החי ברגליו שאין בזה סכנה, וממילא אין צריך להחמיר וכמובן שאף אי אפשר להקל מחמת טעם דסכנה. [שו”ר בדעת נוטה (ח”א עמ’ קג) שהגרח”ק אמר דהחזו”א לא דיבר אלא על פצוע דכא, אבל עיקר הסכנה שיש בהשהיית נקבים יתכן ששייך גם בזמנינו, וכמו שנסתפק בטעמא דקרא (ריש פרשת עקב) שמא אף בנשים שייך זה. והביאו בשם מרן הגריש”א (בספר הערות עמ”ס בכורות עמו’ שכב) שכתב ע”ד החזו”א, שאמנם מצד הסכנה של בטנו צבה יתכן שיש לחוש לזה גם בזמנינו. וכתבו שבסוגיא בבכורות נראה שענין הסכנה הוא מלבד הטעם של עקרות, ונשבצ”ע אם יש לחוש לזה בזמנינו. ונראה שסכנה זו שייכא במתאפק זמן רב ובאופן קיצוני שגורם לו לכאבי בטן וכו’, הא לאו הכי לית לן למיחש בזמננו, ובנשים גם זמן רב מאוד יכולות להתאפק. אכן עדיין יל”ד דאי לא פקע הטעם לגמרי, ממילא לא בטלה כלל התקנה, אבל נראה שהתקנה צמודה לחשש המציאותי, ותל”מ].
