בס”ד
מקורות ונימוקים:
א). בגמרא (סוכה כ”ו ע”א): תניא, אמר רבי חנניא בן עקביא, כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן, וכל העוסקין במלאכת שמים, לאתויי מוכרי תכלת – פטורין מקריאת שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה, לקיים דברי רבי יוסי הגלילי. שהיה רבי יוסי הגלילי אומר: העוסק במצוה פטור מן המצוה. עכ”ד. וכ”פ בשו”ע (סי’ לח סעי’ ח’). ומכאן לכאורה משמע שכיון שעוסקים בגיוס כסף לטובת לימוד תורה פטורים מן התפילה. אלא שהמג”א (סק”ח) כתב שכל זה כשעוסקים לשם שמים. ודייק מרש”י (ד”ה תגריהן) שכתב על דברי הגמרא בפירוש תגריהן, וז”ל: הלוקחין מהן כדי למכור ולהמציאן לצריך להם. וכוונתו, דרש”י לא בא לבאר מהו תגר, אלא שהפטור של תגר נובע מכח עיסוקו בדבר מצווה, וכיון שעוסק במצווה פטור מן המצווה, אבל אם עוסק כדי להשתכר ולהתפרנס, אין לו דין עוסק במצוה, וחייב בכל המצוות.
ב). אלא שהביאור הלכה (שם ד”ה הם) שם היק’ ע”ד המג”א שהרי בגמרא בב”מ (דפ”ב ע”ב) מבואר שדעת ר”ע שמלווה על המשכון, אע”פ שהמלווה צריך למשכון, ולהנאתו מתכוין, ופרש”י: שמתשמש בו ופוחת והולך מן החוב. ואילו הכי דין שומר שכן אית ליה משום פרוטה דר”י. הרי שגם אם אית ליה הנאה חשיב כעוסק במצווה. וראה גם ברמ”א (חו”מ סי’ ע”ב סעי’ ב’). וכתב הביה”ל ליישב בב’ אופנים. האחד, שהיכא שמתכוין לשניהם בשווה, היינו גם להנאתו וגם לשם מצווה, הרי זה בכלל עוסק במצווה, וכוונת המג”א לאפוקי היכא דעוסק רק להנאתו.
ולפי”ז כתוב כאן חידוש עצום! שלא עצם מעשה האדם ועיסוקו קובע אם הוא עוסק במצווה, אלא כוונתו. ולפי”ז אדם שמתכוין בכל בוקר כשהולך לעבודתו – עבודת חול, שעובד גם לשם שמים, היינו בכדי לזון וגדל בניו לתורה ולתעודה וליתן צדקה וכיוצ”ב, הרי שמוגדר כעוסק במצווה, ועל עבודתו עבודת קודש, ואף שמתכוין גם להשתכר ולהנאתו. ומ”מ בעינן שיהא כוונתו לשניהם בשווה. והביא לכך המ”ב ראיה מהשו”ע (סי’ תקפט סעי’ ח’), דאם תקע בשופר כדי להתלמד וגם לצאת בו ידי מצווה, יצא בו ידי חובה.
באופן שני ביאר הביה”ל, שיש חילוק בין היכא שעצם עיסוקו הוא בדבר קדושה ומצווה אע”ג דאינו גמר המצווה וכמו זה שכותב תפילין, הרי הוא בכלל עוסק במצווה ואפילו אם עיקר כוונתו בשביל ממון ולולא זה לא היה עוסק בעסק זה, הרי הוא בכלל עוסק במצווה, ולפיכך במחזיר אבידה וכן בהלוואה, שעצם פעולתו מיחשב לדבר מצווה, הרי הוא בכלל עוסק במצווה, ומה שכתב רש”י גבי התגרים, היינו משום שאין בזה העיסוק מצווה, ולא נזכר בשום מקום דהמסחר בתפילין הוא מצווה. ולפיכך בעינן שיתכוין לשם מצווה ולולא זה לא חשיב עוסק במצווה. ולפי תירוץ זה של הביה”ל אדם שהולך לעבודתו – עבודת חול, בעינן שכל כוונתו תהיה לשם שמים ולא יהיה מעורב בזה כוונה לשם השתכרות, ודו”ק.
ומ”מ בנידון דידן שעצם עיסוקו הוא עיסוק שיש בו מצווה שהרי דין גבאי של צדקה ועוסק בצרכי רבים אית ליה, הרי שלתי’ קמייתא של הביה”ל בעינן שיתכוין גם לשם שמים גם אם אית ליה הנאה, ולתי’ בתרא, אפילו לא התכוין בזה לשם שמים עצם עיסוקו הוא עיסוק של מצווה.
ג). איברא דהנתיבות המשפט (סי’ עב סקי”ט בביאורים) כתב לחדש דלא שייך פרוטה דרב יוסף רק במקום שעוסק במצווה שהיא מצות עשה המוטלת עליו בחיוב ואסור לקבל עליה שכר, כגון בהלואה או בהשבת אבידה. אבל צדקה, שהחיוב מוטל על כל אדם ליתן צדקה, אבל אין חיוב ומצות עשה מוטל על שום אדם להיות גבאי צדקה, לית ליה דין עוסק במצווה. ע”ש. ולפי”ד גם בנידון דידן יש לו חיוב ללכת להתפלל אף שיפסיד את התרומה של אותו גביר לפי שאין לו דין של עוסק במצווה.
אלא שדברי הנתיבות צ”ע, שהרי בגמ’ הנ”ל גבי תגרים מבואר להדיא, שגם לתגרי תפילין יש דין של עוסק במצווה, אע”ג שכל אדם מצווה להניח תפילין וזה רק גורם להמציא לידן. וכן היק’ ע”ד הגאון אמרי בינה (או”ח סי’ יב או’ ג’), והוסיף להק’ ממאי דאי’ בב”ק (דף צג.) גבי ההוא ארנקי דצדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא, פשע ביה, אתו גנבי וגנבו, וחייביה ר’ יוסף. ומשום דהוי שומר שכר ומשום פרוטה דר”י, דפטור מליתן צדקה, הרי שגבאי צדקה חשיב כעוסק במצווה. וכן היק’ ממאי מהחוצב קבר למת שפטור מן התפלה, והיינו אפילו מת שאינו מוטל עליו לקוברו, עי’ שו”ע (סי’ עא סעי’ ה’). ועוד יש להוסיף ולהקשות, ממאי דאי’ בשו”ע (סי’ ע’ סעי’ ד’) שהעוסקים בצורכי ציבור פטורים מן התפלה, וע”ע בשו”ע (סי’ צג סעי’ ד’). ואע”ג שלא מצינו שיש חיוב המוטל על האדם להיות עוסק בצורכי ציבור. ודברי הנתיבות צ”ע.
ד). לפיכך יש לפוטרו מלהתפלל באותה בעת, ועי’ בדברי הריטב”א (סוכה כה ע”א) שכתב שאסור לאדם העוסק במצווה להניחנה אפי’ עבור עשיית מצווה גדולה יותר, מכיוון שהמצווה השניה נחשבת עבורו כרשות, ואכמ”ל.
ומ”מ זה פשוט שאינו צריך להשלימה בתפלה שלאחריה, שהרי לא היה עליו חיוב באותה העת, ולא דמי לאנוס, והוי כדין אונן שכתב השו”ע (יו”ד סי’ שמא סעי’ ב’) דאינו משלים התפלה. ועיי”ש בט”ז (שם סק”ה) שכתב בשם הדרישה דה”ה למתעסק בצרכי ציבור וכיוצ”ב בזמן התפלה שפטור מלהתפלל, דאם מתוך העסק עבר זמן אותה תפלה שג”כ אין צריך להשלימה. ומה שתמה הט”ז על דבריו, שהרי בהדיא באונס חייבוהו להשלים. כבר יישב זאת הש”ך בנקוה”כ, דשאני אונס שחייב מן הדין אלא משום דאנוס פטור, אבל כשלא היה חייב מן הדין כלל מדין עוסק במצווה אין לחייבו להשלים. ומיניה נמי לנד”ד. וכן פסק המשנה ברורה (סי’ צג סק”ח).
