מקורות ונימוקים:
בנדה (יז.) אמר רבא אסור לשמש מיטתו ביום, שמא יראה בה דבר מגונה שנאמר ואהבת לרעך כמוך, מאי משמע, אמר אביי, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. רב הונא אמר, ישראל קדושים הם ואין משמשים מיטותיהם ביום. והנה מבואר בגמרא דאיכא ב’ טעמים לאסור תשמיש ביום חדא, שמא יראה בה דבר מגונה ותתתגנה, ועוד, שאינו דרך קדושה. וה”ה לאור הנר והחשמל, דשייך נמי טעמים אלו. אלא דיש לעיין אם מטעמים אלו יש לחוש ולכבות את אור החשמל גם בפיוס שנעשה קודם התשמיש, כדי שלא תתגנה עליו וכן מפני דרך קדושה.
והנה בשו”ע (סי’ רמ סעיף ד’) כתב, דאסור להסתכל באותו מקום, משמע דבשאר מקומות מותר להסתכל, אפילו הם מקומות המכוסים, וכן מבואר בשו”ע (יו”ד סי’ קצה סעיף ז’) דאסור להסתכל במקומות המכוסים שבאשתו נדה, משמע דכשהיא טהורה מותר. והנה במה דהתירו בזה, ולא חששו שמא תתגנה עליו, יש לומר, דדוקא שעת תשמיש חמיר שהוא זמן קירבה יתירה ויש לחוש בו טפי שתתגנה עליו דשמא יפרוש ולא ישמש עמה. עוד י”ל, דאע”ג דבעלמא מותר להסתכל בכל גופה אפילו במקומות המכוסים חוץ מאותו מקום, מ”מ בשעת תשמיש יש לחוש שיתסכל שם כיון שהמקום מגולה. והנפק”מ בב’ התירוצים בנד”ד, כשרוצה לעשות הפיוס לאור החשמל ומקום התורף מכוסה, דאם החשש שמא תתגנה עליו, על ידי הסתכלות אפילו בשאר מקומות המכוסים , אין חילוק בין שעת תשמיש לשעת פיוס שהוא ג”כ עת קורבה, אולם לפי הביאור שכתבנו שהוא משום שמא יראה בה דבר מגונה במקום ערווה, היינו דווקא בשעת תשמיש שהמקום מגולה, לא כן היכא שמקום הערווה מכוסה בבגד. וחזיתי לחד מקמאי הלא הוא הר’ אפרים (עה”ת פרשת אחרי מות) שכתב, לא תקרבו לגלות ערווה, פי’ שלא יגלה ערוותה בשעת תשמיש, אזהרה שלא ישמש מיטתו ביום, שמא “יראה ערווה” ותתגנה עליו. ולפי”ז בשעת פיוס והמקום מכוסה, אין לחוש.
ואין בזה ג”כ משום חוסר קדושה וחוסר צניעות, דיעויין בגמרא שבת (פו.) ישראל קדושים הם ואין משמשין מיטותיהם ביום, וביאר רש”י, ישראל קדושים הם וכו’, דאין משמשין ביום דכתיב בוזה דרכיו ימות דבעי צניעותא שלא יסתכלו. ובתלמיד חכם שהוא צנוע ולא יסתכל, סגי ליה במאפיל בטליתו. ומבואר בדבריו, דחוסר הקדושה היינו דווקא בראיית מעשה התשמיש, אבל כל שמקום הערווה מכוסה, שרי. וכן מבואר להדיא ברמב”ם (פכ”א מאיסו”ב הלכה י’), ואסור לישראלי לשמש מיטתו ביום שעזות פנים היא לו. ע”כ. (וצ”ל דמה שהשמיט הרמב”ם טעם זה של יבוא להסתכל באותו מקום ותתגנה עליו, דלשיטתו קאזיל, דס”ל, דשרי להסתכל באותו מקום, דהלכה כחמים דפליגי על ר”י בן דהבאי). ומשמע, דדוקא דרך תשמיש הוי עזות, אבל הסתכלות וחיבוק ונישוק, ביום ליכא בזה שום איסור אפילו אינם מכוסים כלל. וע”ע בט”ז (יו”ד סי’ קצח ס”ק יד), על אשתו של המהר”ק והשר מיקוצי, שהיתה עומדת לפניו ערומה, שהיה רואה שלא יהיה עליו גרב או שחין. והנודע היהודה (תניינא חיו”ד סי’ קכב) היק’ הלא אסור להסתכל במקומות המכוסים של אשתו נדה. ובנו בהגהה, תי’ דמיירי לאחר טבילה, אולם אכתי צ”ב, הלא אסור להסתכל במקום ערווה, וכיצד עמדה לפניו ערומה, ומוכח דאין איסור לעמוד לפני בעלה ערומה, ובלבד שלא יסתכל במקום הערווה, וטוב שתכסה מקום הערווה.
