מקורות ונימוקים:
א). בסוף פרק מרובה (בב"ק דף פב.) תניא דאחת מעשר תקנות שתיקן עזרא שתהא אשה חופפות וטובלת, והיק' הגמ' דאורייתא הוא, דתניא ורחץ את בשרו במים, ומשני, כי אמרינן דאו' לעיוני דילמא מיקטר, א"נ מאוס מידי משום חציצה ואתא איהו ותיקן חפיפה. ופרש"י: תיקן חפיפה "במסרק" להרחקה דמילתא. אמנם ברמב"ן (הל' נדה פ"ט הלכה ב' וג') הב"ד הטור, וכן ברשב"א בתוה"ב (הקצר ב"ז ש"ז) נראה שהתקנה לא היתה דוקא על מסרק שהרי כתבו, צריכה אשה לעיין בעצמה ובבשרה סמוך לטבילתה שלא יהא עליה שום דבר מיאוס או נימה קשורה במקום שער שבה, עזרא ובית דינו תיקנו שתהא האשה חופפת כל מקום שיער שבה "וסורקת במסרק או מפספסת בידה היטב" כדי שלא יהו שיערותיה קשורים זה בזה. ומרן בשולחנו הטהור (סי' קצט ס"א) כתב כדברי רש"י, שצריכה לסרוק שיערות ראשה יפה "במסרק" כדי שלא תהיינה שערותיה נדבקות זו בזו. ונראה דבדווקא נקט מסרק, וכ"כ הגר"א (ד"ה ולסרוק). ולפי"ז צ"ע כיצד נתיר לעקור תקנת עזרא.
אמנם נראה דכל מה שתיקן עזרא היינו כמ"ש הראשונים משום שמא תמצא שערותיה קשורות זו בזו ומקפדת עליהן, אמנם בנד"ד דאין האשה מקפידה על שערותיה החוצצות ואדרבה ניחא ליה בהכי, א"כ ליכא תקנת עזרא בכה"ג. והכי מוכח מדברי המרדכי הנז' בב"י וברמ"א (סי' קצח סעיף ו') גבי אותן נשים שיש להם כמין קליעות שיערות דבוקות זו בזו דלא חייצי. ומוכח דכל שאינה מקפדת ליכא בהכי תקנת עזרא. (ולהלן יתבאר עוד דברי המרדכי במטעמיו).
ב). אמנם אכתי יש לעיין דמכיון שרוב נשים מקפידות על שערותיהן שלא יקשרו זו בזו, אף אם נימא שזו אינה מקפדת באנו למחלוקת הרמב"ם ושאר הראשונים האם אזלינן בתר רוב הנשים או בתר הקפדתה של זו, שדעת הרמב"ם כפי שהבינו הב"י (סי' קצח עמ' קעח) להתיר, אמנם הרשב"א ור' ירוחם והטור החמירו דאזלינן בתר רובא דעלמא, וכוותיהו הכריע מרן בשו"ע (סי' קצח סעיף א'). וע"ע בש"ך (שם ס"ק ח').
מיהו שמא יש לומר דמכיון שכל אשה שיש לה שערות מהסוג הזה לא תהא מקפדת על החציצה, א"כ י"ל דלא בטלה דעתה אצל שאר הנשים. וראיה לסברא זו, ממ"ש התוספתא ששערות שבאותו מקום, באישה נשואה חוצץ, ובאינה נשואה אינו חוצץ והטעם כתב הב"י (שם סעי' ז'), משום דנשואה מקפדת כדי שלא תתגנה על בעלה אבל פנויה דאינה מקפידה אינו חוצץ. ומוכח דלא אמרינן דבטלה דעתה אצל כל הנשים, לפי שכל הנשים הפנויות אינם מקפידות, ולכאו' ה"ה לנד"ד דכל הנשים שיש להם שיער קשה כזה אינן מקפידות, וא"כ לא בטלה דעתה.
וכיוצ"ב מוכח ממ"ש מרן הב"י (סעי' יז) וזה לשונו: אע"ג דגבי שאר נשים שאינן צבעות דרכם להקפיד ולעיל כתבתי שכל שדרך הנשים להקפיד בו אע"פ שזו אינה מקפדת, חוצץ. י"ל דשאני הכא דגם שאר הנשים שהם בני אותה אומנות אינן מקפידות. עכ"ל. ולכאו' ה"ה לנד"ד דאזלינן בתר הנשים שיש להם שיער קשה ומסובך כאשה זו, שאין דרכם להקפיד ולא אמרינן בטלה דעתה.
והכי מוכח מהמרדכי הנ"ל הנז' בב"י וברמ"א שכתב דאותם נשים שנקלעו שיערות ראשן, דלא הוי חציצה, והיינו משום דלא קפדי להסירן, ומוכח דאע"ג דרוב נשים קפדי לא אמרינן בטלה דעתה אצל כל הנשים, לפי שכל הנשים שיהיו להם כזה חולי לא יקפידו. ושוב ראיתי להרב פנים מאירות ח"ב (סימן קמז) שכתב להוכיח כן מהמרדכי הנז', שכל אשה במצב זה, לא תקפיד והביא סיוע לדבריו ממ"ש הב"י הנז' גבי צבע.
וכ"כ בשו"ת עמודי עולם (סימן מב) הוב"ד בס' טהרת הבית ח"ג (עמ' מג) שיש לאשה ששערותיה דבוקות ("קלנטיס" הנז' במרדכי הנ"ל), לטבול ללא סריקה, וכתב דפוק חזי מאי עמא דבר, שבזה"ז שכיח טובא נשים שיש להם קלאנטס וטבלות לבעליהם ללא מיחוש כלל ואין פוצה פה ומצפצף, ואין להם שום קפידא, ולא שייך לומר דמכיון דרוב הנשים שאין להם הקלנטוס מקפידות הויה חציצה ובטלה דעתה אצל כל אדם, שהרי כל הנשים אם היו צריכות לכך מחמת סכנה לא היו מקפידות, וכמ"ש כיוצ"ב התוס' בשבת (צב:) גבי בני מנשייא דבכה"ג לא אמרינן בטלה דעתה אצל כל אדם.
וכן ראיתי לגאון שואל ומשיב ח"ג (סי' קח) שנשאל בדין אשה שהיה לה כאב שיניים מפני שהיה לה נקב בשיניים והרופא סתם את הנקב בעופרת, וא"ל שתסירנו משם כעבור ג' חודשים, מה תעשה לטבילת מצוה, והשיב, דלא שייך כאן דין חציצה כיון שעושה זאת לרפואה, ובודאי שאינה מקפדת. ואע"ג דרובא דעלמא מקפידות, מ"מ כיון שעושה כן לרפואה, בלי ספק כו"ע נמי אם היו צריכים לכך ח"ו, היו עושים כן, ואיך שייך לומר בטלה דעתה בדבר שיש לו צורך לעשות כן לרפואה, ועיי"ש שהביא ראיה לדבריו. והיינו כסברת הפנים מאירות. וכן הסכים החכמת אדם (כלל קיט אות ה') עם סברת הפנים מאירות הנז"ל. וכ"כ הרב ערוה"ש (סי' קמח סעיף כח).
ג). אלא שראיתי להרב סדרי טהרה (סי' קצח ס"ק יט) שכתב לפקפק עמ"ש הרב פנים מאירות דאם כל הנשים היה להם זה החולי לא היו מקפידות, לפיכך לא אמרינן בה בטלה דעתה, וכתב דזו סברא קלושה היא, שהרי גם ברטייה שע"ג המכה בשו"ע (סעי' י'), וגם בקשקשים שע"ג השבר בשו"ע (סעיף כג) נימא הכי, שהרי כל בני אדם שיש להם מכה או שבר אינם מקפדים על כך כיון שמתרפאים בו.
אמנם החכמת אדם (כלל קיט אות ז') כתב, דשאני התם דאפשר להסירן, ואה"נ אם אי אפשר להסירן לא הוי חציצה. וגם בשו"ת רע"א ח"ד (סימן נה) כתב לבאר דמ"ש השו"ע דרטייה שע"ג המכה חוצצת, מיירי ברטייה שאין צער בהסרתה, והוכיח כן, ממ"ש מרן הב"י (סי' קצח ד"ה דם יבש) בשם הראשונים, שבמצטערת אין צריך להסיר את הגלד שע"ג המכה, ומוכח להדיא דכל שיש צער בהסרתו, אינו חוצץ.
ד). אולם אכתי צ"ע שהרי המרדכי (שבועות רמז תשנא) נימק את טעמי ההיתר לטבול עם שערות אלו הדבוקות היטב, א. דכיון דמהדקי טובא זה בזה הוי כבלוע ובית הסתרים דלא מטמא וכיון דלא מטמא לא חייצי. ב. דקיימא לן שלשה נימין קשורות אינן חוצצות אפי' לא חשבת להו כבלוע ובית הסתרים. ג. כיון דלא מצי לגלחן מפני הסכנה הוי רביתיה ולא חייצי. ולמה לא כתב הטעם לפי שאינן מקפידות? וכבר עמד בזה הפנים מאירות (שם) וכתב דמה שהצריך המרדכי טעמים אחרים להתיר, הוא מפני שרצה להתיר בקליעת רוב שיערות ראשה, דבכה"ג אע"ג שאינה מקפדת אסור.
עוד יש לומר שזהו עיקר טעמו של המרדכי, לפי שאינה מקפדת עליהן ומ"ש סכנה לאו דווקא, והכי מוכח מהלבוש (סי' קצח סעיף ו'), יעו"ש. וכ"כ בשו"ת עמודי עולם (שם) שעיקר הטעם שכיון שאינה מקפדת עתה להפריד שערותיה, וא"א להפרידן בנקל, אינם חוצצות, ומ"ש הטעם משום סכנה הוא רק כדי לחזק את הטעם הראשון, וכן דרך הפוסקים לתת הרבה טעמים לרווחא דמילתא אף שעיקר הטעם הוא אחד בלבד, ומכיון שהטעם הוא כאמור, אין חילוק אם יש חשש סכנה אם לאו. וכן הביא הטהרת הבית (עמ' מד) בשם כמה וכמה אחרונים שכתבו שזה עיקר טעמו של המרדכי מפני שאינה מקפדת להסירם, יעו"ש. וזה שלא כדברי הרב סד"ט (ס"ק יט) שכתב דעיקר טעמו של המרדכי הוא מפני הסכנה, ובלא"ה אין להתיר. (וכבר כתבתי באות ג' בשם האחרונים לדחות הכרחו).
ה). והנה בנד"ד מכיון שאין רוב שערות ראשה קשורות זו לזו נימה לנימה ברוב הראש, ואף אם הרבה מהן קשורות, מ"מ רובן אינן קשורות נימה אחת לשנייה, דרק בכה"ג הוי חציצה וכמבואר בשו"ע (סי' קצח סעיף ה') דב' שערות או יותר הכרוכות, אינן חוצצות. א"כ הוי בכלל מיעוט שאינו מקפיד, ויש להתיר.
וגם את"ל דרוב השערות קשורים, מ"מ כבר נחלקו הרמב"ם והגאונים האם שיער הראש נידון לעצמו או עם כל הגוף, ועי' בכסף משנה שכתב, שאין הכרע אם הלכה כדעת הגאונים או כדעת הרמב"ם, ואע"ג שבשו"ע (סעי' ה') הכריע כוותיהו דהגאונים, היינו לחומרא. ועי' בס' טה"ב (עמ' טו) שכתב, שדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם וכן דעת הרשב"א. ומ"מ גם אם נימא שהשער נידון לעצמו, מ"מ כתבו כמה אחרונים שיש לדון יחד עם כל מקומות שיער בכלל והיינו גם שיער בית השחי ובית הערווה, ואע"ג שפרישה (ס"ק כג) הביא ב' הצדדים ולא הכריע. וגם הרב סדרי טהרה (שיורי טהרה או' יז) הסתפק כיצד להכריע בזה, מ"מ בשו"ת צמח צדק (חיו"ד ס"ס קנט) הכריע כן להלכה, וכן הכריע כצד זה בשו"ת עמודי אש (אות קפד). ושו"ר שהחכמת אדם (שם) רצה להתיר בקשרים בשערות ואפילו ברוב שיער מכיון דעכ"פ אינו אלא מדרבנן ורובא דעלמא בחולי זה גם לא היו מקפידות, ורצה לצרף דעת הרמב"ם דהשער אינו נידון בפנ"ע ולעשות בזה ס"ס, אלא שכתב שאינו רוצה להקל יותר מהפנים מאירות ונשאר בזה בצ"ע. ועכ"פ במיעוטו כבנד"ד, ודאי יש להתיר, וכ"כ להתיר בס' טהרת הבית ח"ג (עמ' מז).
ו). ועוד, דבנד"ד שרוצה לילך על שערות ראשה בחופה ויש לה ע"מ שתסמוך עי' מה שהארכתי בשו"ת תורת מאיר ח"א (חאה"ע סי' יג). והואיל והדבר נוגע לענין כבוד הבריות והוא מילתא דרבנן (עי' שו"ע יו"ד סי' שג, ובשו"ע או"ח סי' שיב ס"א), יש להתיר ובפרט בכלה שהתירו כמה דברים כדי שלא תתגנה על בעלה (עי' שו"ע יו"ד סי' שפא סעיף ו'), וכל זה כשאין דרך אחרת.
