מקורות:
הנה מרן השו”ע בסי’ ה”ן סע’ ו’ פסק: “ואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם [פי’ שלא יכול לענות לחזרת הש”ץ] וכו’ אפילו הכי מצטרף עמהם.” עכ”ל. אלא דמאידך בסי’ קכ”ד כתב בשו”ע וז”ל: “כשש”צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן; ואם אין ט’ מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה” עכ”ל, ונחלקו האחרונים חביבים בישוב דבר הסתירה, דהט”ז ודעימיה כתבו דכוונת מרן בסי’ נ”ה שאותו אחד שמתפלל עכ”פ יכול לכוין לחזרת הש”ץ ושומע כעונה [ועל זה הדרך ביתירה מזו כתב מוהר”א ישראל זלה”ה בכסא אליהו, דמה שהתיר מרן הוא דווקא כאשר זה שהתחיל להתפלל שותק ושומע, ובנ”ד בדרך כלל אינו כן], והדרישה והא”ר וסייעתם סייעתא דשמיא ז”ל כתבו דלשון “קרוב להיות ברכותיו לבטלה” היינו “קרוב” אבל באמת אינו לבטלה ממש, ובשו”ע הגר”ז (ואחריו שרים רבים ונכבדים ומהם הרב בעל הבן איש חי ועוד) דמה שהתיר מרן להסתפק ברוב מתפללים הוא רק לענין קדיש וברכו, ולא לענין חזרת הש”ץ, ומרן החיד”א תירץ דמרן השו”ע ס”ל דאע”ג דעיקר הדין הוא כשיטת מהר”י בי רב דישן מצטרף מ”מ יש להחמיר כשיטת הרא”ש דאינו מצטרף, ועוד ישנם ישובים נוספים וקצרתי מאוד בכל זה כי בלא”ה הדברים כבר נתבארו באר היטב בתשובותיו של מרן מוהרע”י וכדלהלן.
ועכ”פ לענין דינא נקט מרן הגרע”י זלה”ה בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בילקוט יוסף מהדו”ק (ה’תשמ”ה) ח”א עמ’ רפ”ז, דמעיקר הדין מותר לעשות חזרת הש”ץ כאשר העשירי עדיין מתפלל, וראה גם בספרו שו”ת יחוה דעת ח”ב סי’ ו’, ובהליכות עולם לו ח”א פרשת ויחי אות ג’, וממהלך תשובתו משמע שההיתר הוא לכתחילה ממש יען כי מוכח כשיטת המקילים, ומ”מ כתב שם בסיום תשובתו בילקו”י כעין לישנא דהסתייגות, שההיתר הוא כאשר העשירי “מאריך בתפילתו, והשעה דוחקת להתחיל בחזרה” עכ”ל, כלומר דאם יש עשרה שמתפללים בקצב מקובל אין להקל למהר להתחיל חזרת הש”ץ מיד כאשר סיימו ששה, אלא עיקר הקולא בזה היא למקרים שעשירי מאריך בתפילתו יותר מכולם והשעה דוחקת לציבור, ויתירה מזו נקט שם ביחו”ד ובהל”ע (עכ”פ לענין חרש שלמד בביה”ס לחרשים באופן שאין דינו כשוטה אלא שמ”מ אינו שומע – ובכל תשובותיו הנזכרות נקט להשוות דינו עם דין עשירי המאריך בתפילה למרות שחרש גרע טפי) דעדיף לא לעשות חזרת הש”ץ (להתפלל תפילה קצרה) מאשר להסתמך עליו להשלים מנין עשרה (וכאמור אע”פ שחרש גרע טפי ממתפלל, כיון שאינו ראוי לבילה, מ”מ לא משמע מכל מהלך התשובה של מרן הגרע”י דבזה תלוי הדבר, עיי”ש היטב).
[וכן לענין מנין של בעלי בתים שחלקם משחוחים באמצע חזרת הש”ץ ואין “עשרה” שעונים אמן, העלה בשו”ת יחוה דעת ח”ג סי’ ט”ז דעדיף להתפלל תפילה קצרה מאשר לעשות חזרת הש”ץ, והניף ידו שנית בהליכות עולם ח”א עמ’ קפ”ה, ובשו”ת יביע אומר ח”ט חאו”ח סי’ ק”ח אות ס”ג – ובכולם טעמו ונימוקו עמו, מחמת לשון מרן השו”ע שקרוב ברכותיו להיות לבטלה. אלא דלענין זה יש שפיר חילוק שגם מרן הגרע”י נקט כוותיה, דשאני המשוחחים דלא עונים בשאט נפש ועליהם החמיר מרן השו”ע לומר דהוי כברכה לבטלה, משא”כ מי שבאמצע להתפלל].
וב”הלכות למעלה” אצל תשובתו הרמת”ה שבספר הבהיר ילקוט יוסף מהדו”ק ח”א כתב מרן הגרע”י זצ”ל לשון “היכא דאפשר טוב להמתין לו” כלפי ההקפדה להמתין לעשרי המאריך בתפילתו, ממכלול דברות קודשו יש מקום להבנה דה”טוב” האמור בזה הוא ההנהגה הנכונה ולא “טוב” בעלמא, ורק אם יש טורח ציבור או ביטול תורה וכדומה אז יש להקל [ובכן הגאון הראש”ל מר בריה דרבינ”א שליט”א במהדורא החדשה בספר ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד חאו”ח ח”ה עמ’ קפ”ג (ובמהדורת תשפ”א חאו”ח ח”ג עמ’ קמ”ב, ובשו”ת הראשון לציון ח”ב חאו”ח סי’ י’) הוסיף כמה מילים על ה”טוב” הנ”ל, וז”ל: “ומכל מקום היכא דאפשר ואין הדבר גורם לטורח צבור כל כך, טוב להמתין לו ולא יתחיל השליח צבור בחזרת התפלה עד שיסיים את תפלתו” עכ”ל, ומשמע שאפי’ אם יש קצת טורח בדבר אלא שאינו “טורח צבור כל כך”, ההנהגה הנכונה היא להמתין עד שיסיימו עשרה]. ולא עוד אלא דלפי האמור שבתשובותיו נקט דין חרש ודין המאריך בתפילתו כי הדדי – א”כ יתכן מאוד לומר דאף במקום טורח ציבור, כל ההיתר הוא באופן אקראי (כדאמרי איניש “חד פעמי”, והוא גם כמשמעות לשון השו”ע סי’ ה”ן הנ”ל שאם קרה מקרה ואחד התחיל להתפלל וכו’), אבל בבית הכנסת שתמיד יש כמה שמאריכים בתפילה, אין נכון להנהיג להתחיל חזרת הש”ץ בקביעות ע”י רוב מנין, אלא יש להעדיף מעיקרא תפילה קצרה וכנ”ל (או אם הציבור מוכנים לכך להמתין לעשרה), וכאמור אע”פ שיש לחלק בין חרש למתפלל, נראה מרוח נועם אמריו של מוהרע”י דאין דינו מבוסס על חילוק בזה אלא כנ”ל. אם כי לאידך גיסא כשעסק להדיא בדין עשירי המאריך בתפילתו לא הזכיר כלל נושא העדיפות לתפילה קצרה, אך אפשר דהוא משום דהכי הוי אורחא דמילתא שעשירי המאריך הוא דבר אקראי, ואה”נ דבמנין שיש תמיד כמה שמאריכים בתפילה, והממהרים אינם חפצים להדר ולהמתין להם, יתכן דיש להעדיף תפילה קצרה על פני חזרת הש”ץ ברוב מנין, אם באותו בית הכנסת הבעיה היא קבועה ותדירה.
איברא דמלשון ספר מעיין אומר ח”א סי’ ק”ן משמע שההיתר הוא לכתחילה ממש, שלא להמתין לאלו שמאריכים בתפילה כל עוד שיש רוב מנין, אך קשה לדייק מלשונות של ספר שמועות, ומה גם דשם מיירי שאלו שמאריכים מארכים בפי שניים מהאחרים, וגם לא ברור שם אי מיירי באופן חד פעמי או אפי’ בקבוע. ומ”מ בספר משיעורי מרן הראש”ל ח”ב עמ’ רי”ז, מובא בשם מרן מוהרע”י זלה”ה שהודיע לציבור על ההיתר לא להמתין למאריך בתפילתו (ואפי’ ארבעה כאלו), ולא הוסיף כל לשון של הסתייגות לזה, אלא משמע דהוא לכתחילה ממש. ועכ”פ גם זה אינו אלא דברים שבע”פ, ויותר יש לסמוך על הנכתב בילקוט יוסף מהדו”ק וכנ”ל. ואכתי צ”ע בכל זה.
