מקורות ונימוקים:
במשנה בשבת דף קי”ג. איתא, מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת, ע”כ. והיינו משום איסור הכנה משבת לחול. כפי שביאר רש”י שם, וכן פסק השו”ע להלכה או”ח סימן ש”ב.
כך מבואר גם בנוגע להדחת כלים, בדברי הגמרא בשבת דף קי”ח. תנו רבנן קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה, ע”כ. וכן פסק השו”ע להלכה או”ח סימן שכ”ג סעיף ו’.
מבואר שכל דבר שיש לו עניין או שימוש בשבת, אף שהוא גם מכין משבת לחול, מותר לעשותו בשבת, ואין בזה איסור הכנה. משום כך התירו הפוסקים ללמוד תורה בשבת, אף כהכנה למבחן או כהכנה לשיעור שמעוניין למסור ביום חול, הואיל והלימוד עצמו יש לו עניין גם בשבת עצמה.
כפי שכתב בילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד רט”ז, שמותר למגיד שיעור להכין שיעור בשבת בגמרא או בהלכה לצורך מסירתו לאחר השבת. וכן מותר לבעל קורא, להכין את קריאת התורה לצורך הקריאה בשבת הבאה או בימות החול. והוסיף וכתב שכמו כן מותר ללמד בשבת נער בר-מצוה את טעמי המקרא או את הדרשה, אף על-פי שהדרשה והקריאה יתקיימו בימי החול, ואין בזה איסור משום מכין משבת לחול.
אמנם אף שהדבר מותר, אין לומר בפיו שעושה זאת לצורך אמירת הדרשה בבר המצווה, כפי שכתב המשנה ברורה בסימן ר”צ ס”ק ד’, שגם דברים המותרים לעשותם בשבת, אין לומר בפיו שהוא עושה אותם לצורך ימות החול. כפי שהביא המגן אברהם בשם ספר חסידים.
