מקורות ונימוקים:
עי’ ש”ך (סי’ רעו ס”ק טז) שכתב שאע”ג שהרמ”א הביא בשם י”א שלא לכתוב שם שלום אפילו באגרת מפני שבא לידי ביזיון. מ”מ רוב העולם לא נהגו להיזהר בכך וכמ”ש הברכ”י (או”ח סי’ פה). וכן דעת הגר”א בביאוריו (או’ כט).
מיהו גם לפי”ד הרמ”א היינו דווקא היכא שכתבו ישראל אבל היכא שכתבו גוי או ישראל מומר או מכונה חשמלית כפי שמצוי בדרך כלל, אין בזה בית מיחוש לרוב הפוסקים, דהנה מרן בב”י בבדק הבית (יו”ד סי’ רעו) כתב, דאם כתב ה’ שלא בכוונת קדושה, אינו קדוש, ושכ”כ הסמ”ק. ע”ש. ובאמת שכן יש לדייק מהרמב”ם (הל’ יסודי התורה פ”ו הלכה ו’) שכתב, כתבי הכותב אסור לשורפם או לאבדם, במה דברים אמורים בכתבי הקודש שכתבם ישראל בקדושה, וכו’. הרי דכל שלא נכתב לשם קדושת ה’, אף אם התכוון לכתוב את ה’, אין בו קדושה וממילא ליכא איסור דלא תעשון כן לה’ אלוקיכם, וכן ראיתי שכתב הגה’ מימוני’ (שם אות א’). ולפי”ז צריך לומר דמה שכתב הרמב”ם (הל’ יסודי התורה פ”ו הלכה ו’) וז”ל, וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא צריך לומר ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת, נזדמנה לו טבילה של מצווה כורך עליו גמי וטובל. ע”כ. היינו דווקא שכוון לקדש את ה’ בכתיבתו, ושו”ר שכ”כ להדיא בדעת הר”מ בשו”ת בארות המים (חיו”ד סימן יג) וחיזק הדברים, דאל”ה למה כתב הרמב”ם דלוקה, לא יהיה אלא כאותיות הנטפלים, דמכין אותו מכת מרדות, וכמבואר בר”מ הלכה ג’. וכן פסק הש”ך (סי’ רעו ס”ק ב) ששם שנכתב שלא בקדושה מותר למוחקו, ומיהו הוסיף ובלבד שהמחיקה תהיה לצורך תיקון. (ויתבאר בהמשך). וכ”כ עוד רבים מהפוסקים, ראה במנחת חינוך (מצווה תלז ס”ק ח’), ובשו”ת בני יהודה – עייאש (סימן מ) ובשו”ת יביע אומר ח”ד (חיו”ד סי’ כא או’ א’). איברא דיש חולקים, וכמבואר במרן החיד”א בברכי יוסף (סי’ רעו ס”ק יב), בשם הפוסקים, דכל שנתכוון לכתוב את שם ה’ למרות שלא היה כוונתו לקדש בכתיבתו, אסור למוחקו, וצידד כוותיהו. (ורק היכא שלא היתה לו כוונה לכתוב את ה’ מותר למחוק). וא”כ מידי פלוגתא אכתי לא נפקינן. ובכה”ג ודאי שיש לסמוך דבלא”ה הוי רק חומרא.
אולם עלה בדעתי לומר דאף לשיטות האוסרות מחיקה כשכתב שם משמות הקודש, היינו דווקא היכא שכתבם יהודי השומר תומו”צ אלא שלא נתכוון לקדשם, אבל כשכתבם יהודי המחלל שבת בפרהסיא, כיון דספר תורה שכתבו פסול, ואף אם יכוון לקדש ה’, פסול. וכדאי’ בשו”ע (יו”ד סי’ רפא סעיף ג’), ועי’ במשנה ברורה (או”ח סי’ לט ס”ק ו’). שכתב דהוא הדין ליהודי המחלל שבת בפרהסיא. ומינה נמי למכונה חשמלית.
ב). עוד יש לצרף כאן מ”ש הרשב”ז הוב”ד בפת”ש (סי’ רעו ס”ק כח) דאין איסור כתיבה (וה”ה למחיקה) אמירת שלום בשלמותו, היכא שלא היה בזמן שאילת שלום וכמ”ש אצל בועז ויאמר לקוצרים ה’ עמכם. ובנד”ד שנמצא תמיד כתוב, הוי כשלא בשעת שאילת שלום, ויש היתר לדרוך עליו.
