תשובה:
א). העולם נזהרים בדבר שלא לדחות את יום הנישואין, ואולי הוא משום שחששו דלאו מסמנא מילתא. ועיין בספר מאה שערים (אגרת יג) לרבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א מה שכתב בזה שקבלה מרבותינו הקדושים שלא לאחר עוד את זמן הנישואין. וכ"כ בספר מנהג ישראל תורה (אה"ע סי' כו או' ה') בשם הגה"ק מאוסטרובצה זצוק"ל. וכ"כ בספר אמרי פנחס – מקוריץ (שער עניינים שונים או' פה) שדבר גדול הוא שלא לעכב החתונה מזמן הכתוב בתנאים, כי השידוך הוא כמו בריאת העולם והוא הגלופה וכשמאחרים החתונה מקלקלים הגלופה, עכ"ד. אולם אפשר שגם לדבריהם לא מצאה קפידא מקום לנוח אלא דווקא אם ישבו לקבוע יום מסוים וכתבו תאריך זה בשטר התנאים וכפי שנראה מדבריו, אבל אם קבעו תאריך לפי מה שיזדמן להם ולפי אולם האירועים הפנוי וכיוצ"ב, ולא כתבו את התאריך המדויק בשטר התנאים, שמא אין בכך קפידא כ"כ.
ב). אלא שמ"מ אין נכון הדבר לעכב הנישואין ללא סיבה נכונה ומוצדקת, שהרי כתב הרמב"ם (פט"ו מהל' אישות הלכה ב') האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ואימתי האיש נתחייב במצווה זו מבן שבע עשרה שנה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה. עכ"ל. והנה אע"ג דכתב 'דמבטל מצוות עשה', אין כוונתו שבכל יום ויום מבטל מצוות עשה, אלא שכל שמשהה ודוחה המצווה קרי להו ביטול, וכשישא אשה אח"כ יתקן למפרע את האיסור שעשה. ולא דמי לתפילין ולולב דכל יום ויום הוי חיוב בפנ"ע, אבל מצוות פריה ורביה הוי מצווה אחת המוטלת עליו כל חייו וכשמקיימה בסוף, לא חשיב שביטל המצווה אלא שנתשהה. וכן מצאתי להרב מהרי"ט ח"ב (חיו"ד סי' מז) שכ"כ בדעת הרמב"ם. וכן כתב הגאון חקרי לב (אה"ע סי' א'). וראיה לדבר לענ"ד יש להביא ממ"ש הרמב"ם (פ"א מהל' מילה הלכה א'), דכל יום ויום שיגדל ולא ימול עצמו הרי הוא מבטל מצוות עשה. ובפירוש המשניות (שבת פרק יט משנה ו') כתב: וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל יהיה עובר על מצוות עשה שהגיע זמנה, וכשימול אותו תסור ממנו זאת העבירה ויעשה מצווה. ע"כ. וכ"כ הרמב"ן (הובא בנימוקי יוסף בב"מ דף ל.) דהיכא דיכול לקיים אכתי מצוות עשה, לא חשיב ביטול גם אם נשתהה. ומ"מ אין להשהות מצווה עשה שלא לצורך גדול, ומה גם שבינתיים יושב בהרהור עבירה, ובפרט בדור יתום כזה. וכל שכן שמתחתנים כיום רובם ככולם כמה שנים אחר שאמר עליהם הקב"ה תיפח עצמותיו של זה.
ג). ומ"מ היכא שיש סיבה מוצדקת לכך, או צורך גדול לכאו' מותר להם לדחות את יום הנישואין. וכן מצאתי שכתב הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצוק"ל (הובא בקובץ בית אהרן וישראל קובץ לז תשנ"ב עמ' עד), דכשיש סיבה מוצדקת לכך מותר לאחר את תאריך הנישואין מהיום שקבעו. אלא שמדברי האגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קסט) נראה דאפילו כשיש סיבה מוצדקת אין לדחות, שהרי שכתב, דאין לדחות את החתונה אפילו כשאחד מההורים של החתן והכלה אבלים בתוך שבעה, מכיון שאין לדחות מצוות פו"ר כשהחתן והכלה בעצמם אינם אבלים ואפילו לזמן קצר.
ויש לעיין אם מניעת ריוח חשוב סיבה מוצדקת, עי' תפארת ישראל (בהקדמה כללי שמחות בפתיחה לסדר מועד), שכ', דחשיב כהפסד ולא כמניעת רווח, אולם הרב שדי חמד (פאת חמד השדה כללים מע' ה' סי' ב'), הביא ראיה מפורשת מהריטב"א (קידושין לא ע"ב) שלא כדבריו, עיי"ש גבי דמא בן נתינה שהפסיד רווח של ששים ריבוא דינרים , ואע"ג דדכיבוד אב משל אב, מ"מ הוי מניעת ריוח בעלמא ולא חשיב כדבר הפסד וחסרון כיס.
ד). ועל כן אף שמעיקר הדין מבחינת הלכה יש מקום להתיר בנד"ד. וכן שמעתי מאאמו"ר ומהגה"צ בניהו שמואלי שליט"א שהורו להקל בנידו"ד. מ"מ בנידו"ד שהאשה אינה מרוצה מכך ויש חשש לפגיעה בשלום בית, אין מן הראוי לדחות, ובפרט שאין זה על צד החכמה, שהרי לאחר זמן, תבוא לתלות כל בעיה שתיווצר במשך חייהם בסיבת דחיית הנישואין, והחכם עיניו בראשו.
