שלום וברכה!
במקרה שלך, יש שתי מילות קסם: אחריות ואמון. אסביר למה הכוונה.
כפי שתיארת, כבר הסברת לה מספיק את חשיבות העניין, והיא הבינה את הערכים החשובים לכם כהורים. לכן, אין צורך להמשיך ולהסביר שוב ושוב. ברוך ה’, היא כבר הפנימה את המושגים, והם כבר נמצאים אצלה בפנים.
מעתה, אני מציע לך להשאיר את האחריות בידיה.
כל עוד את מזכירה לה לברך או בודקת אם היא בירכה, היא עשויה להרגיש שאין לה סיבה לקחת אחריות, כי “אמא כבר דואגת לזה”. ייתכן שבתת-מודע היא אפילו מרגישה רווח בזה שאינה מברכת מעצמה, משום שזה גורם לך לחשוב עליה, לדאוג לה ולהעניק לה תחושת שייכות וקרבה.
עכשיו הזמן לעבור למישור האמון. תני בה אמון מלא: היא כבר שמעה על חשיבות הברכות, ואין ספק שהיא תברך. אפילו אם לא היום – מחר, או מחרתיים. טבעי ליהודי שמאמין בה’ עם ערכים ברורים לברך.
וגם חשוב לשדר אמון שאין הבדל בין ברכה ארוכה לקצרה. ילדה בגילה יכולה בקלות לברך ברכת המזון, ואם בלבך יש ספק או תחושה שהיא עשויה להתקשות בכך, היא עלולה לחוש בזה ולקבל זאת כלגיטימציה להקל.
ולגבי בדיקה אם היא אכן החלה לברך – להימנע מכך. אם הלב שלך רוצה לבדוק אם היא בירכה, ייתכן שהאחריות עדיין אצלך. במקום זאת, התייחסי אליה כאל ילדה דתית רגילה, שבהכרח מברכת. היא תרגיש את זה.
אל דאגה, גם אם תפסיקי להזכיר לה על הברכות, היא לא תחוש שאת מוותרת עליה או מתייאשת ממנה. היא תחוש שאת סומכת עליה ומאפשרת לה את המקום הזה. בגיל כזה, המשך התזכורות על ברכות לא מועילות, זה בדוק. אפשר להפסיק להזכיר לה בלב שקט, ולסמוך על כך שהדברים יקרו מעצמם בס”ד. והכי חשוב – לא לעקוב אחרי השינוי, אלא להרגיש ולשדר רוגע וביטחון בכך שהיא תיקח את האחריות.
ולרגע אל תחששי שהיא תיגרר אחרי האחים שאינם שומרים תורה ומצוות. הדחף הפנימי של ילדים הוא לרצות את ההורים וללכת בדרכם, גם אם לפעמים נדמה שהם עושים ההיפך כדי למשוך תשומת לב או מסיבות אחרות.
בקיצור, מבחינתך, כל העבודה כרגע היא אצלך בלב, אין מה לפעול מול הלידה ישירות, את צריכה “לנטרל” כל רגש כלפי הענין הזה, לא להרגיש שהנושא הזה מטריד או “מושך” אותך, ואדרבה להרגיש שהיא בוודאי מברכת והכל בסדר, ואז באמת בע”ה הכל יהיה בסדר, תאמיני בזה חזק.
וכמו שאת בטח עושה מצויין, תמיד להתפלל גם עליה וגם על הבנים האחרים, שיהיו כולם תמיד מלאים ביראת שמים.
רוב נחת בע”ה!!
2 תגובות
ראשית תודה רבה מאוד על המענה!! וההסברים.
אני בעיקר מרגישה קושי כלפי שמיים. אני גדלתי בבית דתי אבל מעולם למיטב זכרוני לא העירו לי על תפילות וברכות.
גם לא הזכירו. כן הייתה הרבה דוגמה אישית מצד שני ההורים. אבל באמת לא התפללתי עד אחרי הנישואים שיום אחד הבחור ישיבה
שנישאתי לו שאל אותי אם אני מתפללת והיה בהלם. מאז אותו יום אני מאוד מקפידה ויודעת את החשיבות ולא מבינה איך גדלתי ככה.
שואלת בכנות האם אחרי מאה ועשרים לא תהיה עלי תביעה שלא עשיתי מספיק? שלא ביקשתי/הזכרתי/השתמשתי בשכר ועונש וכו’..?
למה אני מרגישה כל כך אשמה?
ושאלה נוספת וכואבת. האם אותה גישה נכונה גם לגבי לבוש שהולך ומתקצר? זה כבר לא רק בינה לבין בורא עולם אלא גם יכול להכשיל אנשים.
אותו רקע שתיארתי בנושא התפילות קיים גם בשאלה הזאת ביחסים בינינו ובאיך שאני גדלתי ובאיך שהאחים שלה נראים ומתנהגים.
בבקשה הכוונה ממכם. נושא השכר והעונש שלי בעולם הבא וגם שלה תופס חלק נרחב בחשיבה שלי.
זה גורם לי לעיתים פחד וצער גדולים מנשוא.
העברנו את תגובתך לרבנית תליט”א והיא ענתה כדלהלן:
בגדול, זוהי גם הגישה ביחס לשאר תחומי קיום תורה ומצוות, אך קיים הבדל מסוים בין עידוד הילד לבצע פעולות חיוביות (כמו לברך או להתפלל) לבין עצירתו ממעשים שליליים (כגון חילול שבת או לבוש שאינו צנוע), כי לגבי מה “לא לעשות” ההורה יכול להפעיל גם את סמכותו ולהטיל קווים אדומים: “אצלנו בבית לא הולכים כך”. אבל זה צריכים לעשות ממקום של סמכות (כי להורים יש את הזכות ואת המסכות לקבוע קווים אדומים, וברור לנו שהילדים מסוגלים לשמוע לנו וגם ישמעו לנו) אבל לא ממקום של “מאבק”.
ובנוגע להאשמה עצמית – כאשר מדובר בחינוך ילדים, לרוב הנזק רב מהתועלת. אז לא לחשוב על זה בכלל, זה לא רצון ה’. ניתן להיות ערים ומודעים למעשינו ולפעול לשיפור, אך חשוב שלא להתפס ברגשות אשמה. ההורים חייבים להיות יציבים וחזקים ברורים בדרכם, בטוחים בעצמם ובחינוכם, והעוצמה הזו נותנת לילד חוסן. בקיצור, הקב”ה אינו חפץ שנתבע ברגשי אשמה, ובפרט בתחום הזה. כמו בכל תחום, תמיד אפשר לפשפש במעשינו ולעשות תשובה, אבל אסור שרגשות אלו ילוו אותנו, ובפרט לא מול הילד. ואף אם נניח שבאמת טעינו במשהו, אנחנו מסתכלים רק קדימה, ונותנים אמון בילדים שגם אם עשינו טעיות הם יכולים וחייבים לשמור תורה ומצוות בצורה הטובה ביותר, כי כהשקב”ה נתן את התורה לא היה שם “כוכבית” (=הערת שוליים) שאם ההורים עשו איזה טעות אז הילדים פטורים, זאת אומרת שבכל מקרה ובכל מצב הם מחוייבים עדיין לקיים את התורה בהידור, וממילא גם מסגולים לכך, והבחירה החופשית הידיים שלהם.
ובאמת שברוב המקרים, רגשי האשמה אינם מוצדקים כלל. כלפי שמיא חובת ההורים היא להדריך את הילדים איך מקיימים תורה ומצוות, וסוף סוף הנערים יש להם בחירה חופשים ולפעמים הם בוחרים בדרך פחות טובה וב-99% מהמקרים זה לא קשור בכלל להורים. ישנם מספר לא קטן של מחנכים דגולים שהבנים שלהם הלכו בדרך אחרת לגמרי, ומצד שני יש הורים שלא מבינים מאומה בחינוך והילדים שלהם צמחו לפאר, כי – בניגוד לרוח הפסיכולוגיה החדשה – הילדים הם לא “רובוט” שאם לוחצים על הכפתורים הנכונים אז הם מתנהגים נכון. אנחנו משתדלים, לעשות על הצד היותר טוב, אבל חלילה לנו לקחת אשמה אם הילדים בחרו להם בדרך לא דרך, רגשות אלו אינם נכונות וגם לא מועילות אלא להיפך, אז אינם רצון ה’.
בהצלחה!!