בס”ד
נימוקים וביאורים:
א). הנה גדול האחרונים הלא הוא רבי משה איסרליש ז”ל בתשובותיו (סי’ קיט) יצא להוכיח מד’ סוגיות, דאותיות הכתובות זה מכבר ורק מקרבם אחת לשנייה, אין בזה סרך איסור כותב, ומותר הדבר לכתחילה. ועיקר ראייתו מהמבואר בפרק הבונה (שבת קד:), אמר ר’ אבהו כתב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי, חייב, כתיבה היא אלא שמחוסרת קריבה. והתנן כתב על ב’ כותלי הבית על ב’ דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה, פטור. התם מחוסר מעשה דקריבה, הכא לא מחוסר מעשה דקריבה. ופירש רש”י, התם אינו מקרבן אלא על ידי קציצת המפסיק ביניהם, וכי קאמר ר’ אבהו כגון כתב על שפת לוח זו בטבריא ועל שפת לוח זו בציפורי, ואתה יכול לקרבן שלא במעשה רק בקריבה בעלמא. ע”כ. ומבואר, דמעשה קריבה לא מיקרי מחוסר מעשה כלל. וע”ש עוד ראיות. ועפי”ז העלה להתיר לפתוח ולסגור בשבת ספר שכתובים על חודי דפיו אותיות. והוסיף, דכל שכן הוא, לפי שעשוי לסגור ולפתוח בשבת, קרבתו והרחקתו לאו כלום הוא.
ובאמת שדברי הרמ”א יש להם סעד גדול בפוסקים, ראה ברמ”ע מפאנו (אלפסי זוטא פרק כלל גדול עמ’ סה) שכתב, אם היו אותיות כתובות על צדדי הפנקס וכשהוא פותחן הם משתברות, וכשהוא סוגר הן מתקיימות, מסתברא שאין זו מחיקה ואין זו כתיבה, ומותר לכתחילה. וכ”כ הפרישה (סי’ שמ). גם הכנסת הגדולה (סי’ שמ הגב”י) כתב, שהלבוש הפריז על המידה לאסור דבר שכל העולם נוהגים בו היתר, ואין כאן לא כתיבה ולא מחיקה, ואחר שראה דברי הרמ”א בתשובה עלז ליבו שמנהגם של ישראל תורה, וכתב, ואין ספק אצלי שאילו היה רואה הלבוש דברי רבו בתשובה הנ”ל, היה חוזר בו מסברתו. ע”כ. גם הגאון טורי זהב (סי’ שמ סק”ב) התיר לקרב ולרחק אותיות אף לכתחילה, ושם דחה את דברי הלבוש שהחמיר בזה, וכתב שהפריז על המידה. ובאמת ששם כיוון מדנפשיה לראיית הרמ”א (וכתב שם ששמע שהרמ”א מיקל בזה, אך אינו יודע הטעם). והסכים עימו הפמ”ג (משב”ז סק”ב). גם החיד”א בברכ”י (סי’ שמ או’ ה’) ובספרו מחזיק ברכה (סי’ שמ או’ ז’) כתב להתיר הדבר. וכן החוות יאיר (סי’ טז), והפתחי תשובה (יו”ד סי’ רעו ס”ק יז) גבי מחיקת ה’ בהסרת האותיות הכתובות ע”ג פרקים, ותוך כדי תשובתו הזכיר גם מדברי הרמ”א הנז’, וסוף דבר העלה להתיר, יעו”ש. וכן העלה להתיר האליה רבה (סי’ שמ סק”ח), התוספת שבת (סק”ט) והגר”ז (סי’ שמ סעיף ד’), וכולם הוסיפו שכן המנהג. וכ”כ הכה”ח (סי’ שמ סק”ל), והביא שכ”כ גם החמד משה (או’ ג’). וכן התיר החזון עובדיה שבת ח”ה (עמ’ קנט).
ולפי”ז בנד”ד שעשוי לכתיבה ומחיקה לכאו’ מיתלא תלוי וקאי בב’ הטעמים הנז’ ברמ”א, דלטעמו הראשון לכאו’ אין להתיר, שהרי יוצר אות בכתיבה זו ואינו מקרב את האותיות לחוד. אולם לטעמו השני, יש להתיר לפי שכל שעשוי לכתיבה ומחיקה הרי הוא כעשוי לפתיחה וסגירה, ומכיון שאינו מעוניין שיישארו תיבות אלו בקביעות, לפי שלוח זה עומד מעיקרו לכתיבה ומחיקה, חשיב כעומד לפרקו.
והנה המג”א (סי’ שמ סק”ו), והמ”ב (ס”ק יז), הביאו להאי טעמא דעשוי לפתוח ולנעול לחוד, מיהו עי’ בגר”ז (ס’ שמ סעי’ ד’) שצידד כטעמא קמא דהרמ”א.
אולם נראה דבנד”ד דאינו בדיו ובסממנים ואין הכתיבה במגנט מתקיימת אלא לפי שעה, יש להקל בנד”ד גם לתי’ קמא הנז’.
ב). ואע”ג שהרב משנה ברורה לאחר שהכריע במ”ב (ס”ק יז) כדעת הרמ”א שמותר מעיקר הדין לפתוח ולסגור את הספר שכתובים בו אותיות, מ”מ כתב בשעה”צ (סי’ שמ ס”ק כה) דלכתחילה ודאי טוב יותר לצאת ידי הכל ולא לכתוב אותיות ע”ג חודי הדפים. אולם אנא אמינא, דבנד”ד דאינו כתב ממש על ידי דיו וסממנים ואינו חפץ שיתקיים, יש להתיר לכתחילה גם לדעת הלבוש ושער הציון. ודמי למ”ש השו”ע (סי’ רנט ס”ז) דתנור שמניחים בו החמין וסותמין פיו בדף ושורקין אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא החמין ולחזור ולסתמו, לפי שאי”ז בכלל סתירה ובנין אפילו לזמן ואפילו מדרבנן שרי, כיון שלא נעשה לקיום כלל. ודיני כותב ילפינן מבנין בכמה דוכתי כדאי’ בריש הבונה, וכיוצ”ב כתב בשו”ת הרמ”א (סי’ קיט בסופו). וראה בחוט השני – להגרנ”ק (ח”א פ”כ עמ’ קנז), מה שהסתפק לגבי מגנט. וע”ע בקצות השולחן (סי’ קמד הערה י’). ושו”ר עתה בספר ארחות שבת ח”א (פט”ו או’ יז) שכתב, שמשחק ילדים שבו יש אותיות מפלסטיק שנועצים ע”ג לוח מחורר ומצרפים למילים, נראה דמותר להשתמש בו בשבת. ושם בביאורים נימק, דכיון דעשוי לפרק אי”ז דומה לחיבור האותיות שאסר המג”א.
