מקורות:
בהשקפה ראשונה היה נראה שעליהם להשיב לשכיריה דמי מנוי העיתון, שחתמו וקיבלו על כורחם, שהרי הב"י (חו"מ סי' ר"ה), מביא מבעל העיטור (אות מ' מודעא מא.), שדוקא אנסוהו למכור גמר ומקני, אבל אנסוהו לקנות לא אמרינן אגב אונסיה גמר וקני, כדאמרינן (ב"ב מח.) מודה שמואל היכא דיהיב זוזי, והביאו להלכה הרמ"א (שם סעיף י"ב), שדוקא מי שאנסוהו למכור המכירה חלה, אגב אונסיה גמר ומקנה, כדאיתא בגמרא (ב"ב מז:), אבל אנסוהו לקנות, אינו קניין. ולכאו' הוא הדין בנידו"ד שאנסו לקנות עיתון, אין הקניין חל, וממילא הרשת צריכה להחזיר את הכסף שנטלה וגבתה שלא כדין.
אולם נראה שיש כמה חילוקים בדבר, חדא דהנה כבר ידעת שרבים מהפוס' חולקים ע"ז וסוברים, שאין חילוק בין אנסוהו למכור או לקנות, שכיון שקיבל חפץ ודאי גומר וקונה, וכתבו דאדרבה כ"ש הוא, שהקונה עדיף מהמוכר, שהנאתו של הקונה מרובה מהנאתו של המוכר, וכן דעת הרשב"א, והמגיד משנה. וכן דעת הח"מ (אבה"ע סי' מ"ב), והב"ש, והוכיחו מדברי הרמב"ם והרב המגיד שאין חילוק בין קונה למקנה, ודחו דברי הרמ"א מכל וכל. וכן העיר בפ"ת, והביא שגם בספר שער משפט (סק"ד) כ' שכן מבואר בחי' הרשב"א ריש קידושין כנ"ל, דאי אגב אונסיה גמר וזבין כ"ש דגמר וקני. והדבר יוצא מפורש מפסק השו"ע באבה"ע (סי' מ"ב ס"א), שמי שכפוהו לקדש אשה עד שאמר רוצה אני, הרי היא ספק מקודשת, ולא יצא הדבר מידי ספק. וכן נראה מדברי הגר"א שם שאין חילוק בין אנסוהו למכור לאנסוהו לקנות. גם ערוך השולחן, הביא שיש חולקים בדבר, וכתב ואדרבא יותר קונה אדם ברצון משמוכר. ומעתה כיון שלדעת הרבה פוס' אין חילוק בדבר בין ממונות לקידושין, ובשניהם מועיל כפייה גם לקנות, יכול המוחזק לטעון קים לי. וממילא יכולה רשת החינוך לטעון קי"ל כדעת הפוס' שאף בכפוהו לקנות הוי המקח מקח, ואינה צריכה לשלם לכל המנויים את כספם בחזרה. מיהו עדיין י"ל שכל זה נכון לעניין שלא להוציא ממון מידי המוחזק, אבל מי שעדיין לא שילם דמי העיתון, או שהוא מוחזק בממון הרשת, יכול להחזיק בשיטות הפוס' שתליוהו וקני לא קנה, שאף במי שכפוהו לקדש אשה עד שאמר רוצה אני לא יצא הדבר מידי ספק. ועוד שהרי הנתיבות (חו"מ סי' ר"ה ביאורים ס"ק י"ח), כתב להשיג על הח"מ והב"ש שתמהו למה השו"ע לא הביא שיטות אלו בהלכות מקח וממכר, וכתב דנראה שרק משום חומרא דקידושין הביא השו"ע דעה זו בקידושין. ועיין בסמוך.
אלא שנראה עוד להוסיף, שאף לדעת בעל העיטור שלא מהני קניין בכפייה לקנות, היינו מטעם שאינו חפץ בקניין ודורש את מעותיו בחזרה, ובודאי מדובר שאינו משתמש בחפץ שמכרוהו לו, אבל אם למשל כפו אדם לקנות פירות, ונטלם ואכלם, ואח"כ דורש לבטל את המקח בטענה שזה היה בכפייה, הלא זה שקר ומרמה וגזלה ללא ספק, וכך הדבר בנידו"ד שהרי רוב המנויים בודאי הגמור השתמשו בעיתון עצמו, או בחלקים המצורפים לו. וראיה לדבר, שמערכת העיתון הוצרכה להעמיד שירות לספק עיתונים למי שלא קיבל, ורבים היו מתקשרים להתלונן שלא קיבלו את העיתון, אף מאלו התובעים כספם בחזרה. זאת ועוד, על אחת כמה וכמה בכל מיני זמנים שהיו מדווחים על דברים מיוחדים וכדו', מבלי להתייחס לאופי רמת העיתון, מ"מ המציאות שרוב המנויים, הם או בני ביתם היו מדפדפים בין דפי העיתון, וקוראים את מה שליבם חשק, או אפילו רק מביטים בתמונות, או אפילו השתמשו בעיתון לצרכים אחרים, כגון ליתנו במתנה לשכנים או קרובים, או אפילו לצור על פי צלוחיתו או לעטוף בו את הדגים וכדו', הכל הוא בכלל שימוש גמור, ואחר שכלה הקרן, היאך שייך לבוא בטענה שהוכרחו לשלם, והקניין היה על כרחם, הלא הם השתמשו וכילו את החפץ. ונפק"מ בין ב' הסברות הנ"ל, שלפי הסברא הראשונה שהחיוב מצד שנהנה וכילה את הקרן, יש לחייב רק כדין נהנה, ולא כפי הסכום שהעיתון קבע. אולם לסברא השנייה, שהיו מתלוננים על אי קבלת העיתון, ומבקשים אותו להשתמש בו, הרי זה ראיה וגילוי דעת שהתרצו בקניין העיתון, ולא שייך לטעון על קניין בכפייה]. עוד יש להסתפק בזה מצד אחר, דהנה הלבוש (חו"מ סי' ר"ה) ביאר שאנסוהו לקנות אינו קניין, דאגב אונסו אינו קונה אלא מפקירו בדעתו, ואין מזכין ומקנין לאדם בעל כרחו. נמצא לפי דבריו, שבכך שהיו נוטלים את העיתון מתיבת הדואר ומכניסים אותו לביתם, גילו דעתם שבדיעבד אינם מתכוונים להפקיר מה שמכרו להם, אלא מסכימים לקניית העיתון תמורת דמי המעות שנטלו מהם, שאל"כ לא היה להם להכניס את העיתון לביתם, ואטו אם חברה של מוצרי חשמל היתה שולחת להם מידי שבוע מוצרי חשמל בתשלום, האם היו מכניסים את המוצרים לביתם. וידידי הגאון רבי עזרא זאדה שליט"א מחו"ר בהמ"ד לדיינות "ברכת אברהם" ודיין בה"ד אהבת שלום, העירני שאין מזה ראיה שרוצה את החפץ, דכיון שהעיתון הוא דבר שכלה, לכן נהנה מהחפץ, ויתכן לחייבו מדין נהנה, וכמו באבידה ופיקדון של פירות. ויל"ע דיש חילוק דבפיקדון ואבידה קיבלם מדעתו, ועוד דלא הוי בעל כורחו, לכן נוטל הפירות ומשתמש, ושייך לחייבו רק מדין נהנה, אבל בנידו"ד שכופים אותו לקנות, ונוטלים ממנו דמים מרובים, אילולא שמתרצה לא היה לו לנוטלו, וצ"ע. והנראה בס"ד דנידון דידן אינו דומה לאנסוהו לקנות בעלמא דאין בו גמירות דעת, דבעלמא כיון שהקונה אינו רוצה בכלי ואינו נהנה, לכן אין גמירות דעת להחיל את הקניין, משא"כ בנידו"ד שהעובדים קיבלו תמורת זאת משרה ומשכורת, שהרי הדבר תלוי זה בזה, ודאי יש כאן סברת גמר ומקנה. וגם מי שכבר היה בעל משרה, היה ירא על משרתו, שלא יפטרוהו וכדו'. אך מצאתי שסברא זו שנויה במחלוקת הנתיבות והקצות (במשובב נתיבות סי' ט'), ביסוד הטעם שתליוהו וקני לא קונה, אם משום שאין בו קבלת מעות, או אף אם יש בו קבלת מעות, לא מועיל דאין זה דרך קניין. דהנה בהא דאין ממשכנין חייבי חטאות, כיון דלא ניחא ליה בכפרה, מתרץ הקצוה"ח לפי שכשאונסין אותו הוי כאנסוהו לקנות. והעיר הגאון רבי יעקב מליסא בנתיבות, דלא דמי כלל, דבשלמא אנסוהו לקנות דליכא קבלת זוזי, ובלא זוזי לא גמר ומקני אגב אונסא לחוד, משא"כ בחייבי חטאת כתבו תוס' (ב"ב דף מ"ח ע"א ד"ה אילימא), דהוי כקבלת זוזי, לכן גמר ומתרצה אגב אונסא וזוזי, דמה לי אם חייב במצוה או בכפרה. וכתב הקצוה"ח במשובב נתיבות, שהנתיבות הבין בטעם דאנסוהו לקנות דלא קני, משום דהוא בלא קבלת מעות, ואינו כן, אלא אפילו נתן למקבל חפץ וגם דמים וגם אונסו בכך, אפ"ה לא קונה, דכל לקנות לא מהני שום אונס, והיינו דאגב אונסא וזוזי גמר ומקנה אמרינן, אבל גמר וקני לא אמרינן, אפילו אגב אונסא וזוזי. והביא דברי בעל העיטור והוכיח כן מדבריו, שהרי אם אגב אונסו היה גמר ומקני אפילו בלא זוזי, לא היה חילוק בין אנסוהו למכור או לקנות, וכיון שלא מועיל אונס אלא היכן שהביא מעות א"כ לא מהני זוזי, אלא משום דאגב אונסא וזוזי גמר ומקנה, וכדרך המקנין דאגב זוזי מקנה, אבל בלקנות לא מהני זוזי, דלא שייך בזה לומר אגב קבלת זוזי גמר וקני זוזי, ועוד שהרי כל לקנות יש בו זוזי שנותן לו שוה כסף, אלא ודאי דכל לקנות לא מהני זוזי, ודוקא להקנות אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה כדרך המקנין אגב זוזי. ומבואר שלדעת הקצוה"ח בדעת בעל העיטור לא שייך לומר שאגב הנאה כזו או אחרת גמר הקונה לקנות. ועכ"פ עדיין א"א לתבוע להוציא ע"ז ממון, דיכול המחזיק לומר קי"ל כהנתיבות, ושאר פוס' הנ"ל.
אלא שעדיין יש לומר דבנידו"ד גמר הקונה וקנה לכו"ע מדין מצוה לשמוע בקול חכמים, דהנה האבני מילואים (סי' מ"ב סק"א), הקשה על הבעל העיטור מתוספתא דכתובות (פ"ג ה"ט), אחד האונס ואחד מוציא שם רע, כופין הבעל לחזור אם גירשה, הרי אנסוהו לקדש וכאנסוהו לקנות דמי, ותירץ דמצינו בגמ' (ב"ב מח.), שמתחילה סברה שאף אם אמרינן תלוהו וזבין לא מהני, אפ"ה באלו שכופין אותו לגרש, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, מטעם דכיון דמצוה לשמוע דברי חכמים גמר ומקני, וכן י"ל לבעל העיטור דתלוהו לקנות ע"י ב"ד מהני, משום מצוה לשמוע דברי חכמים גמר וקני. ואף שהאבני מילואים העיר שלמסקנת הגמ' דאמרינן סברא בכל אונס גמר ומקני, אין הכרח דבגט מהני מחמת מצוה לשמוע בקול חכמים, מ"מ הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור בשו"ת באר יצחק (אבה"ע סי' י') כ' להביא ראיה מכמה מקומות שהיכן ששייך מצוה לשמוע דברי חכמים, אף באנסוהו לקנות ג"כ קנה, והביא ראיה לדבר מהגמרא בכריתות (דף י"א), אמרו לו ב' אכלת חלב, והוא אומר לא אכלתי, ר"מ מחייב, וקשה איך ממשכנים בזה, כמ"ש התוס' בכריתות (דף י"ב), וביבמות (דף פ"ו), והלא חטאת הוי כמו אנסוהו לקנות הכפרה, כמ"ש הקצה"ח, אלא על כרחך מוכח דאף להסוברים דאנסוהו לקנות לא מהני, מ"מ שאני היכן דאנן סהדי דניחא לי' בכפרה, והביא עוד ראיה לדבר, וכן הניף ידו שנית בשו"ת עין יצחק (ח"א או"ח סי' כ"ח אות כב), שהיכן ששייך מצוה לשמוע דברי חכמים אף באנסוהו לקנות קנה, ושכן מוכח מהא דכתובות (דף ל"ט), והרמב"ם (פ"א ה' נערה בתולה ה' ג'), דבאונס כופין אותו וכונס, שנא' "ולו תהיה לאשה", וקשה הא הוי אנסוהו לקנות, אלא על כרחך דשאני היכן דשייך מצוה לשמוע דברי חכמים. ולכאו' הוא הדין בנידו"ד י"ל שכיון שכל עניני רשת החינוך התנהלה ע"פ דעתו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל"ה, ובזמנו הוא התחנן ביקש והפציר שיחתמו מנוי לעיתון כדי שיהיה שופר למפעלים הכבירים שבהן האדיר כבוד שמים והרים קרנה של תורה, א"כ מי שחתם וקנה מנוי, ודאי לאחר מעשה שהורידו לו ממשכורתו דמי המנוי, אנן סהדי שנוח היה לו הדבר לעשות רצון צדיק ולהיות בין המנויים לאותו עיתון לשמוע לקול דברי חכמים, ומטעם זה רבים שלא היו קוראים את העיתון, ואף לא היו נמנים על עובדי הרשת, חתמו מנוי כדי להיות בכלל שומע בקול דברי חכמים ולעשות רצון צדיק.
