מקורות
שיעור “כזית” ושיעור “רביעית”
בעיקר הנושא של “שיעור כזית”, הנה אנו בני עדות המזרח אין אנו צריכים כלל להכניס ראשינו בין ההרים הגבוהים החזו”א והגר”ח נאה זצ”ל ושאחר האחרונים, מפני שזכינו למסורת המתועדת בקולמוסו של הנשר הגדול רבינו הרמ”ם ז”ל בפירוש המשניות (פ”א דעדיות משנה ב’) שכתב ששיעור רביעית הוא כ”ז דרהם מן המים (דלפי זה שיעור כזית הוא תשעה דרהם), והרי הדרהם (שהוא מטבע המשמש כמידת משקל של צורפי זהב הישמעאלים) מצוי עדיין בימינו והוא 3.2 גרם, דלפ”ז שיעור רביעית הוא 86.4 מ”ל ושיעור כזית הוא 28.8 גרם שכל זה היינו כעין שיעורו של הגר”ח נאה זצ”ל (וגם בחפירות במנהרות הכותל מצאו השער שעפ”י המידות שבמשנה עולה כדברי הגר”ח נאה ואכמ”ל). ובשלהי שנת תשנ”ד יצא הרב הדר יהודה מרגולין נר”ו לפרסם, שחקר במוזיאונים סביב לעולם את מטבעות דרהמים העתיקות, ומטבעות הדרהם שהיו בתקופת הרמב”ם נעים בין 2.7 גרם לקצת פחות מ-3 גרם (ובעיקר 2.83 גרם), ובכל זה לקח בחשבון שחלק מהחומר נאכל ע”י החמצן במשך זמן כה רב, ופירסם מחקרו בקובץ בית אהרן וישראל (וכמה קונטרסים), ומחקר זה התקבל אצל מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל כאמת ויציב, ועל פיו העלה בהליכות עולם ח”א ובמאור ישראל (ואח”כ בשו”ת יבי”א ח”ט ובחזו”ע בכמה דוכתי) שדרהם הוא לא יותר משלשה גרם, ונמצא ששיעור רביעית הוא 81 מ”ל (ואפשר שהוא אפי’ 75 מ”ל), ושיעור כזית הוא 27 גרם. [ודעתו של מרן הגרע”י היתה שכל זה הוא שיעור המרבי בתורת ודאי, ועל פיו מפרישים חלה בברכה, ואין מקום לחוש לשיטת החזו”א מאחר ויש בידינו מסורת מהרמב”ם].
אלא שידועה השאלה, במה שייך לדון על פי “דרהם” שהוא משקל, והרי כזית הוא שיעור נפח, וגם אם מצינו לרמב”ם שהשתמש בשיעור דרהם לענין רביעית, היינו יען כי קים ליה דנפח מים במשקל כ”ז דרהם הוא רביעית, משא”כ לענין לחם או מצה שאין המרכב שלהם כרמכם המים. ואם באים אנו לדון מצד “נפח” של הלחם או המצה, אזי צריכים לדון אם מצרפים את החורים או לא, ואם מתחשבים בנפח מרוסק השאלה עד כמה מרוסק, וכו’. אלא דמאידך מצינו שגדולי הפוסקים כן כתבו ללמוד מדין דרהם הנ”ל לענין שיעור ביצה (וכזית) במאכלים, וכגון בשו”ת בית דוד משאלוניקי חאו”ח סי’ פ”ב, ובספר באר מים חיים ויטאל סי’ פ”ח, ומרן החיד”א על ברכי”ו או”ח סי’ קס”ח סק”ד, והראש”ל מוה”ר רפאל מיוחס זלה”ה בפרי האדמה ח”א דף ל”ו ע”ב, שלחן גבוה, בעתי כנסיות, חסדי דוד פארדו על התוספתא, המון חוגג, והחבי”ף בחיים לראש דף ק”ט ע”ב, בית מנוחה, זכור ליצחק, והרי”ח הטוב בבן איש חי ש”ר פרשת שמיני אות א’ ופרשת צו אות ל”ד ופרשת פנחס אות י”ט, ועוד שרים רבים ונכבדים עד מאוד. וגדולה מזו מצינו להרב פתח הדביר ח”א סי’ ק”ץ, שכן היה המנהג, דנהגו מימי עולם זקני תלמידי חכמים בעלי תריסין באכילת כזית מצה בליל פסח ששוקלים במשקל כזית מצה בשיעור תשעה דרהם עיי”ש. אלא ביאור הענין הוא כמו שהעלה מרן הגרע”י זלה”ה, ששיעור המשקל של העיסה והלחם והמצה, הם דומים לשיעור המשקל של המים, ולכן עפ”י שכזית הוא שיעור נפח ולא משקל, משערים עפ”י המשקל כדי לקבל תוצאות ברורות ללא צורך באומדן דעת.
[והגרמ”מ קארפ שליט”א בספר הלכות חג בחג, רצה ליישב באופן מחודש את מנהג הספרדים שמשערים עפ”י משקל, והוא, דלעולם אילו היו משערים לפי נפח, היה מספיק הרבה פחות גרמים, אך מנהג הספרדים הקדום היה כשיטת החזו”א, ולכן נהגו שכזית יהיה כמשקל ט’ דרהם, שאז יש בזה נפח כזית כשיטת החזו”א, עיי”ש. ואולם לפי דבריו לא יתיישב שפיר מנהג הספרדים לענין שיעור רביעית, אלא מחוורתא כדברי מרן הגרע”י זלה”ה].
סוף דבר, שיעור כזית במצה הוא 27 גרם. ואולם כל זה במצות קשות, אך במצות רכות שהם מאוד כבדות, פירסם ידידינו הג”ר יהודה ברכה שליט”א שבדק את הדבר ועלה בידו שהנפח שיש ב-38 גרם מצה רכה הוא הוא הנפח שיש ב-27 גרם מצה קשה. ולא קם מי שיערער על הוראתו של הגר”י ברכה בזה, ודבריו התקבלו בציבור. [אלא דלפ”ז צריכים לומר שאצל הרב פתח הדביר ואף אצל הרב בן איש חי היו אוכלים מצות קשות, ועיין]. ומ”מ בהגדה יחוה דעת להרה”ג ר’ דוד יוסף שליט”א עמ’ מ’, שכתב שמרן הגרע”י זצ”ל ם לפני כן) בליל הסדר היה שוקל את הכזית מצה עם משקל מכני, והיה מחלק לכל אחד מהמסובין בין 40 ל-50 גרם עבור ב’ כזיתות, וזאת למרות שהיה אוכל מצות רכות כמו שכתב שם לפני כן, ובהגדה “מורשת מרן” להרב אוזן נר”ו עמ’ ק”ח כתב עדות מפי נכדי מרן הגרע”י זצ”ל, שמרן זצ”ל היה מקפיד לשקול שיהיה בכזית 30 גרם, וגם הוא כתב שם בהמשך שמרן זצ”ל היה אוכל מצות רכות. ובעל כרחין דמרן הגרע”י זצ”ל סבר שאין הבדל בכל זה, וגם במצות הרכות סגי בכשלושים גרם לכזית, או לכל היות 50 גרם לכביצה.
ומחותני היקר והנעלה הרה”ג ר’ זמיר כהן שליט”א האריך הרחיב בקו’ מיוחד לזה אשר בספרו הבהיר שו”ת נזר כהן, להוכיח שהשיעור האמיתי הוא הרבה פחות מכל הנ”ל, והביא מכתב הסכמה מפי הכהן הגדול מאחיו מוהר”ר שלום כהן שליט”א, אך גם הוא הודה שלענין חומרא העיקר הוא כהשיעורים הנ”ל. ובכן אנו אין לנו אלא דברי מרן מוהרע”י זלה”ה.
חולים שקשה להם לאכול הרבה
עכ”פ חולה ולא יכול לאכול הרבה מצה, יקפיד עכ”פ לאכול את הכזית הראשון של החיוב דאורייתא, ולא יאכל את הכזית השני (אלא שאם עושה כן, לא יברך על הנטילת ידים). ואם לא יכול לאכול 27 גרם, יכול להחשיב כזית 20 גרם, ואם גם זה לא יכול, יתבסס על שיטת הרמב”ם והרי”ף והרא”ש שכזית הוא שליש ביצה (דלא כהוראת מרן השו”ע שכזית הוא חצי ביצה) וממילא סגי באכילת 18 גרם (אך לא יברך “על אכילת מצה”, רק יברך “המוציא”), והרב נאמ”ן שלפי הרמב”ם סגי ב-15 גרם. ומובא בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל שדעתו היתה לדינא 15 גרם אפי’ שלא בשיטת הרמב”ם, כיון שהוא משער לפי נפח כפשוטו (ובאמת לשיטה זו אפשר שהוא אפי’ 9 גרם, ונ”מ לחולים כנ”ל).
ולגבי מה שהזכרנו שצריך “בכדי אכילת פרס”
יש לאכול את הכזית בשיעור זמן של “בכדי אכילת פרס”. בספר שיעורים של תורה לבעל קהילות יעקב קניבסקי זצ”ל כתב להדר לחוש לשיעור “בכדי אכילת פרס” הוא 2 דקות, ולדעת הגר”ח נאה והכה”ח והגרשז”א ועוד הוא 4 דקות, ולגרי”א ספקטור זצ”ל הוא 5 דקות, ולצמח צדק הוא 6 דקות, ולבכורי יעקב והחבי”ף הוא 7.5 דקות, ולמסקנת השד”ח 8 דקות, ולחת”ס 9 דקות. ואולם עיקר ההלכה הוא, ששיעור זה הוא 6 עד 7.5 דקות, כהוראת מרן מלכא מוהרע”י זלה”ה במשנה אחרונה בספר חזו”ע פסח עמ’ ס”ו. [ובספרו שו”ת יחו”ד ח”א סי’ טו”ב כתב דלענין מצה נכון להחמיר 4 דקות, אך כאמור לכאו’ חזר בו. ומיהו בהגדה יחוה דעת להגר”ד יוסף שליט”א עמ’ מ’ וכן בהגדת הרב אוזן נר”ו כתבו להעיד שאע”פ שמרן הגרע”י זצ”ל היה מורה לציבור ש”בכדי אכילת פרס” הוא 7.5 דקות, לבני ביתו היה מבקש בליל הסדר להחמיר לאכול בתוך 4 דקות. עיי”ש. וכן בשו”ת אור לציון כתב דלכתחילה יש להחמיר 4 דקות, אך במקום הצורך יש לסמוך על שיעור 6 דקות]. ולחולים וכדומה כשאין אפשרות להחמיר, יש לסמוך על הסוברים שהוא 9 דקות כשיטת החת”ס הנ”ל וכמו שצידד גם החזו”א. ואם אין כל דרך אחרת, יש לדעת ששיטת שו”ת מחנה חיים שכדי אכילת פרס הוא 13 דקות.
