מקורות ונימוקים:
מקור מצוות טבילת כלים
במשנה במסכת עבודה זרה דף ע”ה: איתא, הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים את שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן באור השפוד והאסכלא מלבנן באור הסכין שפה והיא טהורה.
ובגמרא שם התבאר, דכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא ‘כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר’ הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת…. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפי’ כלים חדשים במשמע דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו ואפילו הכי בעי טבילה. מתקיף לה רב ששת אי הכי אפי’ זוזא דסרבלא נמי, א”ל כלי סעודה אמורין בפרשה, ע”כ.
מבואר בגמרא שמפרשת כלי מדין שכתבה התורה לגביהן את המילה ‘וטהר’ בנוסף להעברתן באש והכשרתן מגיעוליהן, למדים אנו את הצורך בטבילת כלי סעודה שהגיעו מן הגוי.
כן פסק להלכה בשו”ע יו”ד סימן ק”כ סעיף א’ בזה”ל:
הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה של מתכת או של זכוכית, או כלים המצופים באבר מבפנים, אף על פי שהם חדשים צריך להטבילם במקוה או מעיין של ארבעים סאה.
האם חיוב טבילת כלים הוא מהתורה או מדרבנן
נחלקו הראשונים האם חיוב הטבילה הוא מן התורה או שמא הוא מדרבנן והדרשה מהמילה ‘וטהר’ איננה אלא אסמכתא בעלמא. דעת רבינו תם בתוספות ביומא דף ע”ח: שטבילת כלים הינה מהתורה. כן הוא גם ברשב”א בתורת הבית הארוך (דף קכ”ה ע”ב). והרא”ה בבדק הבית (דף ק”ב ע”א). והאיסור והיתר (סימן נ”ח אות צ”א). ועוד. מאידך מדברי הרמב”ם נראה שסובר שטבילת כלים מדרבנן, כן כתבו גם המאירי הר”ן והריטב”א למסכת עבודה זרה דף ע”ה:. ועיין בשו”ת הרדב”ז סוף סימן ל”ד שכתב שדעת רוב הפוסקים שטבילת כלים מדרבנן.
ועיין עוד בשו”ת יחוה דעת חלק ד’ סימן מ”ד שהאריך בזה, וכתב לבאר שאין המחלוקת אלא בכלי מתכות, אולם כלי זכוכית לכו”ע אין חיוב טבילתם מן התורה אלא מדרבנן. כפי שכתב בספר האשכול חלק ג’ עמוד ק”מ. וכפי שכתב הפרי חדש יורה דעה (סימן ק”כ סק”ג). והפנים מאירות חלק ב’ (סימן צ”ז). ועוד הרבה אחרונים.
האם מותר להשתמש באופן ארעי בכלים ללא טבילה
הרמ”א בהגהתו לשו”ע יו”ד סימן ק”כ סעיף ח’ כתב כי האיסור להשתמש בכלים שהגיעו מן הגוי ללא טבילתם במקווה, הוא אפילו בשימוש ארעי. וכן כתב באיסור והיתר הארוך. אולם הפרי חדש במקום פליג עליו.
ובשו”ת יחוה דעת חלק ד’ סימן מ”ד כתב שכן מוכח מדברי הרמב”ם פרק י”ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ג’, שכל עוד לא הטבילו את הכלים החדשים אסור לאכול ולשתות בהם אפילו שלא בדרך קבע.
אולם הביא לדברי הישועות יעקב (סימן ק”כ סק”א), שהאיסור להשתמש בכלי סעודה שלא הוטבלו באופן ארעי אינו מהתורה אלא מדרבנן. והיינו אפילו לדעת האומרים שטבילת כלי מתכות מן התורה, מכל מקום מותר מן התורה להשתמש בהם באופן ארעי עד שיזדמן לו מקווה כשר ויטבילם, ורק מדרבנן אסור להשתמש בהם אפילו בדרך עראי עד שיטבילם כדת.
עוד ציין בשו”ת יחוה דעת שכן כתב המשנה ברורה בביאור הלכה (סימן שכ”ג סעיף ז’). ואף על פי שמדברי החתם סופר (חלק יורה דעה סימן קי”ד, בדף ל”ח סוף ע”ד), בשם הגאון בעל מחצית השקל, מוכח שסובר שבכלי מתכות יש איסור מן התורה להשתמש בהם, להלכה נראה שאינו אסור אלא מדרבנן, משום ספק ספיקא, שמא הלכה כדברי האומרים שטבילת כלי מתכות מדרבנן, ואם תמצא לומר שהלכה כמאן דאמר שהיא מן התורה, שמא האיסור להשתמש בהם לפני הטבילה אינו אלא מדרבנן.
עולה בידינו, כי למעשה אסור להשתמש בכלים שהגיעו מן הגוי ללא טבילת כלים, וזאת אף באופן ארעי, אלא שאין האיסור בשימוש ארעי מהתורה אלא מדרבנן, בין בכלי מתכות בין בכלי זכוכית.
חיוב טבילת כלים אינו אלא בכלי סעודה
כאמור בדברי הגמרא לעיל אין חיוב טבילת כלים אלא בכלי תשמיש סעודה, לפי שכלי סעודה אמורים בפרשה, שהרי בפרשה נאמר: “כל דבר אשר יבא באש – תעבירו באש ‘וטהר'”, ואין דרך להשתמש על ידי האש אלא בכלים של צרכי סעודה, וכן אין צורך להכשיר כלים באש מגיעולי הגויים אלא בכלי סעודה, ורק בהם נאמר ‘וטהר’, שיש צורך בטבילתן.
בכלל כלי סעודה התבאר בברייתא שנכללים: כוסות, צלוחיות, יורות, קומקומים וכיוצא בהם, וכתב הטור דכמו כן שפודים ואסכלאות, שתשמישם על ידי צלי. ובראשונים מבואר שכל הנוגע במאכל עצמו נקרא כלי סעודה, אף על פי שאין אוכלים ושותים מהם ואינם אלא להכשר האוכל.
כמו כן בנוגע לכיסוי שעל הקדירה כתבו הראשונים שצריך טבילה, שמסייע לבשל וככלי אחד הם, או לפי שהמרק והזיעה עולים לכיסוי, והרי הוא כקדירה עצמה.
כמו כן כתבו הפוסקים וכן פסק השו”ע שסכין שמשתמשים בה לצורך סעודה, צריכה טבילה, אפילו לחתוך בה צונן. והוא הדין כפות, מזלגות, בין שאוכלים בהם, ובין שמערבים בהם את המאכל בשעת הבישול.
לפיכך למעשה בנידון השאלה בכלי הגשה יש צורך בטבילתן, למרות שלא אוכלים בהם בפועל, דלא גרע מיורות וכלים שמערבים בהם בשעת הבישול שצריכים טבילת כלים.
כלי סעודה שלא הוטבלו – באולמות או מסעדות
למרות האמור, כתב בשו”ת יחוה דעת חלק ד’ סימן מ”ד, שאין האמור אלא בנוגע לכלי סעודה בשימוש המטבח הפרטי בבית, אך כלי סעודה או כלי הגשה שמשתמשים בהם במסעדות ואולמות וכדו’ לשימוש מסחרי ניתן להשתמש בהם ללא טבילה מעיקר הדין.
כפי שכתב הגאון רבי שלמה קלוגר בשו”ת טוב טעם ודעת מהדורא תליתאה חלק ג’ סימן כ”ג, שבעל מסעדה שקונה כלים מגוי כדי להגיש בהם דברי אוכל ללקוחות שלו, אינו צריך להטבילם, שלא חייבה תורה להטביל כלי סעודה אלא למי שקונה על דעת להשתמש בו בעצמו לצרכי מאכל ומשקה, אבל זה שקונה לשם פרנסה ומסחר לא חייבתו תורה טבילה, שזהו כקונה סכין לחתוך בו קלף, שמבואר בשלחן ערוך יו”ד סימן ק”כ סעיף ח’, שפטור מטבילה. אולם אם נעשה במקום שרובם יהודים, נמצא שקנאם לצרכי סעודה בשביל ישראל, ויש להחמיר להצריכם טבילה. ע”כ.
על כן הסיק בשו”ת יחוה דעת וסיכם את התשובה בזה”ל: בסיכום – מותר לאכול ולשתות בקיוסק או במסעדה ובבתי הארחה כשרים אפילו כשיודעים בבירור שכלי הסעודה שמשתמשים בהם לא הוטבלו כהלכה. ואם ירצה בעל המסעדה להחמיר להטביל הכלים שברשותו לצורך הלקוחות, יטבילם בלא ברכה. אולם המתארח בביתו של חבירו ויודע שלא הטביל את הכלים הטעונים טבילה, אסור לו לאכול ולשתות בכליו עד שיטבילם, הואיל ועיקר לקיחתם להשתמש בהם לאכילה ולשתיה.
