כיצד עורכים חופה וקידושין למעשה?

מקורות ונימוקים:

[i] עי' רמ"א (יו"ד סי' קצב ס"ב), וסמכינן בכה"ג שאם טבלה מן הסתם גם שמרה ז"נ כראוי. וכן הוא תקנת "הרבנות הראשית" שעל הכלה לטבול קודם חופתה ומביאה אישור מהבלנית שטבלה כראוי. אמנם בכלות דתיות תלינן דמן הסתם טבלה דאל"ה היו מודיעים מזה, כ"כ הש"ך (שם).

[ii] ונכון לעשות כן, דפעמים מחמת לחץ שכחו להביא את הטבעת, או שאינם יודעים היכן הניחוה, וכשבא לקדש מתחילים לתור אחריה. ויש מסדרי קידושין הלוקחים את הטבעת מיד החתן ומניחים אותה תיכף בכיסם עד שעת הקידושין, וכן ראיתי שהיה נוהג מרן הגרע"י זצוק"ל.

ובציבור שאינו דתי, נכון לשאול את החתן קודם החופה אם קנה מכספו את הטבעת, כיון דהרבה פעמים אינם מודעים לזה, ופעמים חיים קודם לכן חיים משותפים בחשבונות משותפים.

[iii] גבי גילוח בתער, ראה בשו"ת רע"א (סי' צו) שאין איסור זה ידוע לאינשי ולא נפסל עד שיודיעהו. ועי' ערוה"ש (חו"מ סי' לד ס"ה) דפליג. ועי' רמ"א (חו"מ סי' לד סעי' ה') בשם המהרי"ק. ונראה דהכל לפי המקום והזמן, וגם האידנא תלוי במקומות ובסביבה בו נמצאים, וקשה לעמוד על הדבר.

[iv] אולם עדים המעשנים אפילו הרבה אינם נפסלים לעדות.

[v] כי פעמים אין כלל מי שראוי להיות עד ובחתונה עצמה קשה לעמוד על הדבר מי שומר שבת וכדו', וגם פעמים גורם הדבר לאי נעימות, ובפרט אם החתן מייעד עדים שאינם בני תורה, והמסדר קידושין לא מצי בנפשיה להתחיל לחקרם על כשרותם, וע"י שיידע מראש יכול להכין עדים כדבעי.

[vi] ע"פ הב"י (סי' מב) בשם תשובת הרשב"א דאומדנא לא מהני בענין זה. וכ"כ הרמ"א (סי' מב ס"ד), ובשו"ת הרמ"א (סי' ל). ואם לא ראו ממש את הנתינה, הוי ספק קידושין.

[vii] רשב"א קידושין (ה:) ובתשובותיו ח"א (סי' תריג), שו"ת זכרון יהודה – בן הרא"ש (סו"ס צא). ומ"מ אינו לעיכובא, כיון דעסוקין באותו ענין. וראה ט"ז (סי' כז סוס"ק א'), דאפילו החתן החסיר אמירת תיבה, לא מעכב. כ"ש שמיעת העדים שאינה לעיכובא.

[viii] ראה להלן דיני הקנין.

[ix] ראה להלן דיני השבועה.

[x] ע"פ הב"י (אה"ע סי' יא), בית שמואל (אה"ע סי' קלג סק"א), ערוך השולחן (אה"ע סי' מב אות ל) דבעינן שיראו אחד את השני, ולא מהני "עדות מיוחדת". ואם לא יעמדו יחד, שכיח שמחמת הצפיפות לא יראו אחד את השני ולדעת הפוסקים הנז', יש חשש בקידושין. ומיהו יש חולקים הסוברים דדוקא אם אין עד אחד יודע מעדותו של העד השני כמו זה מחלון וזה מחלון אחר יש לחוש, לא כן בחופה שכל אחד יודע מעדות השני, ליכא למיחש אע"ג דאינם רואים אלו את אלו. וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד (סי' רפז). ומ"מ גם הוא כתב, דלכתחילה יזהרו בזה. וע"ע באוצה"פ (סי' מב סעי ב') בהרחבה.

[xi] לחוש לדעת המבי"ט הנז' בפת"ש (סי' לא סק"ה). ועי' בשו"ת יבי"א (ח"ד אהע"ז סי' ה או' ו') שהביא כן בשם הזכרון יהודה – בן הרא"ש. ושיש לחוש לכך. ומכל מקום סגי במה שרואים פניה בעת שמטעימה מהכוס. ומ"מ אצל בני ספרד הכלות הולכות עם טול שקוף מעט ומראה פניה ניכרים, וסגי בזה. (ובחוגים של אינם שומרים תורה, רוב הכלות באות בלי כיסוי כלל). וע"ע בפת"ש (אה"ע סי' לא סק"ה), ובאבני מילואים (סי' לא סק"ד) מה שביאר בדעת המבי"ט. ואכמ"ל. ומ"מ גם אם לא ראו פניה כלל, מקודשת, וכמ"ש הב"י בשם תשו' הרשב"א ומובא ברמ"א (סי' לא ס"ב), ובאבני מילואים (שם), ובשו"ת בית שלמה (אהע"ז סי' ט').

[xii] ועל ידי שיודיע להם כן מראש, יחסוך בזה הרבה עוגמת נפש מהצדדים כפי שנוכחתי בכמה מקומות.

והטעם שנהגו בארץ הקודש להצמיד ברכת הגפן לברכת שהכל ברא לכבודו, עי' בשו"ת שבט הלוי ח"ט (סי' ער) לפי שהגפן בא לצורך ברכת הנישואין וממילא גנאי הדבר להפרידם אע"פ שמעיקר הדין, שרי. וכ"כ בשו"ת להורות נתן ח"ד (סימן קה). ומיהו עי' בשו"ת בצל החכמה ח"ו (סי' קכו) משכ"ב. ובמקום כיסופא שאין די כיבודים, יש להקל להפרידם, וכן ראיתי המנהג בכמה קהילות קדושות בחו"ל.

[xiii] ראה להלן הטעם.

[xiv] דבכמה חופות שנוכחתי ראיתי ששכחו להביא "פותחן" ליין והחופה התעכבה. ובדרך כלל בעלי האולם דואגים להכין ולסדר מראש במקום החופה ב' כוסות ריקים ובקבוק יין, אולם פעמים רבות אינם שמים פותחן ליין, ויש טרחא דציבורא ואינו מן הכבוד, וע"כ החכם עיניו בראשו.

[xv] ומן הנסיון כדאי מאד לברר זאת קודם עלייתו לחופה כיון שהרבה פעמים מחמת לחץ או התרגשות יתר, בעת הצורך אינם יודעים היכן מצויים פריטים אלו, או שאותו קרוב משפחה שהיה אחראי על הבאתם איננו בשעה זו, וגורם הדבר לטרחא דציבורא ולאי נעימות גדולה למשפחות.

[xvi] ואם היה היין פתוח ונשאר משמחה קודמת ואין ידוע מי פתחו, יש להתיר לקדש עליו, דהא אפילו בעכו"ם שאינו עובד ע"ז יש להתיר את הנשאר בבקבוק, ולא אמרינן ביה ניצוק חיבור ורק בעובד ע"ז אסור וכמ"ש השו"ע (יו"ד סי' קכה), וכן העלה בשו"ת יבי"א ח"א (חיו"ד סי' יא או' כא) אפילו גבי גוי, וכ"כ בס' הליכות עולם ח"ז (עמ' קסח). ועוד, דלא יהא אלא ספק, כבר כתב הש"ך (סי' קכד ס"ק לג) להקל אפי' בגוי, כ"ש במחלל שבת דבלא"ה רבים מקילין בו בעצם הדין.

[xvii] עי' שו"ע (יו"ד סי' קכד סי"א) דשתייה בפה אוסרת. ומ"מ בדיעבד יש להקל בימינו, עי' הליכות עולם ח"ז (עמ' קנח).

[xviii] עי' בשו"ת מנחת שלמה (יו"ד סי' כה) שהחמיר בזה, וכ"כ בשו"ת אול"צ ח"ב (פ"כ הע' יח). ומ"מ בשו"ת יבי"א ח"ח (חיו"ד סי' טו או' ו'), ובשו"ת שבט הלוי ח"ב (סי' נא), וח"ז (סי' רלד), ובשו"ת אגרו"מ (ח"ב חיו"ד סי' נב). ובמחללי שבתות קיל טפי.

[xix] הגם שנהגו האידנא בכל אתר לכבד אחרים (וכן בז' ברכות שלאחר הסעודה), מ"מ יש להיזהר מהפסק. ובכמה חופות שנוכחתי, קראו ברמקול בשם המתכבד, והיו צריכים לחפשו בכל האולם ולפלס לו דרך בין העוברים ושבים, וזה לא ייעשה, וע"כ טוב ונכון שיודיע מתחילה לאלו המתכבדים מראש כדי שידעו לעמוד סמוך לחופה ולעלות מיד לברך. ובלא"ה לפי"ד האגרו"מ שלכתחילה יש למברכים לכוין לתחילת הברכות כן יש לעשות. ועי' בס' הליכות שלמה (פ"ט עמ' קכד הע' 29 מה שהביא מעשה ע"ז בשם הגרשז"א זצ"ל). גם בשו"ת יביע אומר ח"ה (אהע"ז סימן יב במילואים) ראיתי שהעיר מזה, וכתב, שצריך להודיע מראש לכל המוזמנים כדי שיתקרבו למקום החופה.

 

[xx] דהנה מחללי שבתות בפרהסיא אינם מצטרפים לכל דבר שבקדושה וכמבואר בפמ"ג (סימן נה א"א סק"ד), ובמ"ב (ס"ק מו). וה"ה  שאינם יכולים להוציא ידי חובה אחרים, והנה בברכות החופה נחלקו האחרונים מדין מה הצריכה הגמ' בכתובות (ז.) עשרה,  דהפני יהושע כתובות (ח.) כתב, דברכת חתנים ואבלים בעשרה מטעם דכל בי עשרה שכינתא שריא. אולם בפשטות מלשון הגמ' בכתובות (שם) יותר נראה שהוא מדין פרסום, וכדכתיב התם "במקהלות ברכו את ה", ולפיכך הוצרכו להביא קרא מיוחד על זה. וכ"כ בס' ערוך השולחן (סימן סב או' יא), וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ח (סי' רעט). ולענ"ד יש לתלות מחלוקת זו בפלוגתת תרומת הדשן (פסקים סי' קמ) והרמב"ם (פ"י מהל' אישות הלכה ה') הוב"ד בב"י (סימן סב), האם מותר לומר ברכת נישואין ללא עשרה. ודו"ק. ומ"מ מאחר ומרן בב"י ובשו"ע (סי' סב סעיף ד') הכריע שלא כתרוה"ד ושעשרה הוי לעיכובא, יש להקפיד בדבר. ועוד, שיש לחשוש לכוס היין שמחזיק בידו, שלא יעשנו יין נסך. וע"כ יש למסדר קידושין לבקש בשפה יפה מהחתן והכלה ומבני משפחותיהם קודם החופה שלא יכבדו סב או אח ושאר קרובים שהם מחללי שבתות לומר אחת הז' הברכות. אולם רשאי ליתן להם לקרוא את הכתובה בקול רם. ואם הם עוברי עבירה לתאבון שיצרם תקפם, ומ"מ שומרים שבת, רשאי לכבדם בברכה, וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' נה סעיף יא).

[xxi] חדא, דכבר האריכו האחרונים טובא לבאר האם למחללי שבתות יש האידנא דין של תינוקות שנשבו, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' ממרים הלכה ג'), ולימדו זכות על המתירים לצרפם למנין וקריאת התורה, וראש המדברים בזה בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' כג), ועי' שו"ת מהר"ם שיק ח"א (סי' פא), חזו"א (יו"ד סי' א' וב'), אגרו"מ ח"א (סי' כג), וח"ב (סי' יט), שו"ת יבי"א ח"ה (סי' יב), וע"ע בפסק"ת (סימן נה או' כא). ועוד, דרבים מהם אע"ג שמחללי שבתות הם, מ"מ מתביישים לחלל בפני אדם גדול, ובכה"ג אינם בגדרי מחללי שבתות בפרהסיא, וראיה מעירובין (דף סט.), וסמכו ע"ז לדינא המ"ב (סי' שפו ס"ק ה'), והאור לציון ח"ב (עמ' קפב). ונראה עוד, דיש לצרף דעת הפוסקים שעשרה בברכות החופה אינם לעיכובא וכדברי התרוה"ד וראה בית שמואל (סי' סב סק"ד), ונודע ביהודה (סימן נו) הב"ד הפת"ש (סק"ו). ומ"מ באופן זה, יברך את הז' ברכות על יין מבושל וכפשנת"ל.

[xxii] תיקוני הזוהר (תיקון י), מהריק"ש בהגהו' ערך לחם על השו"ע (אה"ע סימן סא), שו"ת חיים ושלום – פלאג'י ח"ב (סימן כח), נהר מצרים (חופת חתנים ס"ד) וכנה"ג (אה"ע סי' סב הגה"ט או' ב'). גם בשו"ת יביע אומר ח"ו (אהע"ז סי' ח' או' ב') כתב שיש להוכיח בנועם את האנשים היושבים על מקומותיהם בעת עריכת החופה, ע"ש.

וגם בזמן קריאת הכתובה יש לעמוד בין לפי הטעם שכתב הזוה"ק שהשכינה יורדת במעמד החופה, ובין לפי הטעם שכתב הכנה"ג שהוא לכבוד החתן והכלה והם עומדים בעת ההיא. אלא שבספר חופת ציון  – מוצפי (עמ' שדמ) כתב שחולה או זקן רשאים לישב בשעת קריאת הכתובה ושכן נהג מרן הגרע"י זצוק"ל בזקנותו. אולם בחו"ל ראיתי במקומות רבים שלא מקפידין בזה וכל הציבור יושב במעמד החופה והקידושין, ונתפשט עתה הדבר לצערנו גם בארץ.

וכאן המקום להעיר, מה שראיתי כמה מסד"ק שדורשים קודם החופה באריכות, והחכם עיניו בראשו שבדרך כלל אין העיתוי מתאים כלל ואין ד"ת חביבים על שומעיהם בעת הזו, ואם רוצה יאמר דברים קצרים בשבח החתן והכלה והמשפחות ובגודל חשיבות המעמד שנמצאים בו כעת ותיכף יתחיל בעריכת הקידושין.

[xxiii]מכיון אינו חיוב גמור הוי בכלל מ"ש במסכת ד"א (סוף פ"ז) לא ישב בין עומדים ולא יעמוד בין היושבים, ועי' כעי"ז בשו"ת אגרו"מ (או"ח ח"ד סי' לד), ובכה"ח (סי' קמו ס"ק כג).

[xxiv] הגרי"ש אלישיב זצ"ל הובא בקובץ מבקשי תורה (כרך ו' קובץ לא עמ' שלג), שו"ת תשובות והנהגות ח"ד (סי' רפז), ספר הנישואין כהלכתם ח"א (עמ' שב), ועוד.

[xxv] אגרות משה (חאו"ח ח"ב סי' קח), וע"ע בהערה שבשו"ת מנחת שלמה ח"א (סי' ט) בשם החזו"א שדעתו היתה להקל בדבר. ועי' שו"ת שבט הלוי ח"י (סי' רמד ורמה) שכתב, שהמברכים ברכת הקידושין והנישואין ברמקול, שפיר יש להם על מה שיסמכו, ע"ש מילתא בטעמא, וסיים, דרק המהדרין מן המהדרין נזהרים בזה. ונראה שסמך ג"כ עמ"ש איהו גופא בשו"ת שבט הלוי ח"ה (סי' פד). וע"ע בס' ארחות רבינו ח"ה (עמ' יט) שבעל הקה"י זצוק"ל היה אומר את ברכת האירוסין והנישואין ברמקול. וכן ראיתי שהיה מנהגו של מרן הגרע"י זצ"ל שלא להקפיד על כך, והיה מברך ברכת הקידושין והנישואין כשאחר היה מחזיק לו הרמקול ולא מיחה לעולם בדבר. ועי' בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' נד), ובמה שביאר דבריו בנו הראש"ל הגרי"ד יוסף שליט"א בספרו תורת המועדים – פורים (עמ' קעג). גם בספר פניני ז' ברכות – קוק (עמ' כג) כתב בשם סבו הגריש"א, שאם יש עשרה שיכולים לשמוע הברכות בלי רמקול, אין בזה חשש. (ולפי"ד אין להצמיד את הרמקול לפיו). ולפי"ז בימינו כשרבים מסתופפים סמוך לעורך החופה, אין בזה בית מיחוש. ועי' שו"ת שבט הלוי ח"י (סי' רמה), ודו"ק. וע"ע קובץ פעמי יעקב (מא – מד), מה שנו"נ בזה. וע"ע בספר שובע שמחות – להגר"ש דבילצקי (עמ' עח). וע"ע בקובץ דרכי הוראה מ"ש הגר"א וייס שליט"א (גיליון נ עמ' לה) להקל בזה כמנהג העולם.

ונראה דבפרט אם עורך קידושין בחתונות של ציבור שאינו שומר תומ"צ, שהציבור ברובו עומד במרחק ממקום החופה ולזר ייחשב אם לא ישתמש במיקרופון, ומה גם שבציבור זה אם לא ישתמש ברמקול, הציבור יתנתק לחלוטין מסידור הקידושין וישהו בשיחה בטלה וימתינו ש"הטקס המשעמם" הזה יסתיים וחומרא דאתי לידי קולא הוא, לא כן אם עורך הקידושין בטוב טעם ודעת ויברך הברכות בקול רם ובנעימות, יש באפשרותו לקדש שם שמים עי"ז, וד"ל.

[xxvi] דהא אינה עשויה להוציא את החתן והכלה יד"ח, אלא שהעדים ידעו על מה הם חותמים, ואדרבה מן הראוי לקרוא את הכתובה ברמקול, כדי שכל הנוכחים במעמד לא ישוחחו איש עם רעהו ויטו אזן קשבת.

[xxvii] דהא אפי' נתן לה כשהיו עסוקים באותו ענין ולא אמר דבר מהני וכמ"ש השו"ע (סימן כז ס"א), ואפילו כתב לה על דף נוסח זה מהני, כ"ש בנד"ד.

[xxviii] נחלת שבעה (סימן ב' אות יא), שו"ת בנין ציון (סי' קנז) דאפילו מקבל שכר, שרי ואין בזה פסול של נוגע. וכן נראה פשוט דאינו מקבל שכר על העדות אל על הסידור חופה ולמה ייפסל, ואף לכתחילה יכול לעשות כן. וכן ראיתי את מרן הגרע"י זצ"ל נוהג כן אף בחופות בני תורה.

[xxix] תשב"ץ ח"ב (סי' ז') למצווה מן המובחר, עזר מקודש (סי' מב), נהר מצרים (או' ט'). מיהו עי' בנחלת שבעה (סו"ס יב), ובשו"ת מהר"ם מינץ (סי' קט), וכן ראיתי נוהגים בכמה קהילות בחו"ל שלוקחים עדים נוספים לכתובה.

[xxx] רשימת הפסולים המצויים להעיד בחופה: סבים של החתן והכלה מב' הצדדים, (כולל סבים חורגים), אח של סבא או אח של סבתא של החתן והכלה, אבא אפילו חורג, דוד של אבא או דוד של אמא של החתן והכלה, בני דוד מצד האבא או מצד האמא של החתן והכלה, בעלי בנות דוד, אח (כולל אח חורג) של החתן או הכלה, בעל אחות של החתן והכלה. סבים של הורי החתן והכלה, דודים של הורי החתן והכלה, אחים של הורי החתן והכלה, בעלי אחיות של הורי החתן והכלה, בני אחים או בני אחיות של הורי החתן והכלה וכן בעליהן של בנות האחים או האחיות, נכדים של הורי החתן והכלה, בעלי נכדות של הורי החתן והכלה.

[xxxi] עי' בספר נתיבי עם (עמ' שפב), ובקובץ מבית לוי (תשנו עמ' לג).

[xxxii] ויש ע"ה הסבורים שרק קשר משפחתי – "קשר דם" פוסל בעדות, ועל כן נכון לברר היטב האם יש להם קורבה על ידי נישואין.

[xxxiii] שו"ת שערי דעה ח"א (סי' קלז), קובץ 'היכלא' ח"ד (עמוד ט'). הגרח"ק זצ"ל הוב"ד בקובץ 'המאור' (עמ' לו), שו"ת משנת יוסף חי"א (סי' קפז).

[xxxiv] ופעמים הכלה אינה יודעת ויש להיזהר בזה, ובפרט אם המסד"ק הוא עצמו אחד מן העדים. וראה בזה בבאר היטב (אה"ע סי' מב סק"ט) בשם המהרי"ט. ומטעם זה ועוד טעמים טוב ונכון להכריז את שמם של העדים ברמקול קודם עליית העדים למקום החופה, ועי' בס' הנישואין כהלכתם ח"א (עמ' רסב).

[xxxv] שו"ע (אה"ע סי' מב ס"ד), קצוה"ח (סי' לו סק"א) ע"פ הריטב"א במס' מכות (דף ו.). מה גם שבכך פוסל את שאר הקרובים העומדים בשעת החופה. וע"ע בפת"ש (סי' מב ס"ק יא). ומ"מ בדיעבד אם החתן לא ייחד החתן את העדים אינו מעכב, שו"ע (שם), שו"ת חת"ס (אהע"ז סי' ק'), רדב"ז ח"ב (סי' תשז). ובפרט האידנא שמצוי שקוראים להם תחת החופה שיעלו להעיד דהוי כייחדן, (ואע"פ שאין החתן מייחדן, ועי' ערוה"ש סי' מב סעי' לא), וגם אם לא קוראים בשמם תחת החופה, אם הרב או החתן הכינם קודם לכן שהם יהיו העדים וכפי שמצוי בהרבה חופות, פשיטא דסגי בזה ואין צריך לייחדם דווקא תחת החופה. ועי' בשו"ת פרי השדה ח"א (סימן ז'), וכן ראיתי שהיה מנהגו של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל שלא לייחד את העדים באמירת "אתם עדי".

[xxxvi] וכן היה נוהג הגר"מ אליהו זצ"ל. וכן מובא בספר אפריון שלמה (עמוד מ) בשם מרן הגרשז"א זצ"ל.

[xxxvii] כ"כ בשו"ת בית נאמן ח"ב (אהע"ז סי' טז או' ה') ולפי שכתובה אינה כגט, וכ"כ בס' ילקוט יוסף (הל' חופה וקידושין פרק ז'). וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה (סי' כח). ולענ"ד תלוי אם העדים הם בני תורה הרי הם בחזקת כשרות ואין צריך להרהר אחריהם, אולם אם ע"ה, נכון לנהוג כן, ולפי שבדרך כלל אין לוקחים לעדות ע"ה אלא אנשים המוחזקים בכשרות לפיכך לא נהגו העולם כן.

[xxxviii] שדי חמד (מערכת חו"כ או' א') ושלא כמנהג האשכנזים הנז' ברמ"א (סי' סא ס"א).

[xxxix] ראה שו"ע (סי' נה ס"א), ב"ח (ריש סי' סא), וברמ"א (סי' לא ס"ב).

[xl] דהרי אין הכיסוי נחשב למעשה חופה, וגם לדעות דס"ל דהוי חופה ראה ברמ"א (סי' נה ס"א), מ"מ חופה אינה צריכה עדים, וגם למ"ד דצריכה עדים, הוי חופה שקודם קידושין, ואע"ג שהב"ח (ריש סי' סא) כתב, שנהגו שהחתן מכסה, מ"מ לא כתב שצריך עדים. וגם על עצם דברי הב"ח תמהו האחרונים, דמנ"ל שצריך שהחתן יכסה, עי' בשו"ת שבט הלוי ח"י (סי' רמב). ומ"מ לבני ספרד הנוהגים כפסק מרן השו"ע, החופה היינו הייחוד בביתו ולפי"ז פשיטא שלא צריכים העדים לראות את הכיסוי. ועי' בספר משפט הכתובה (פרק נד עמ' תקג) שתמה ג"כ בזה על מנהג הספרדים שחושבים כן לעיקר שצריכים העדים לראות את הכיסוי. וע"ש שגם הגרח"ק זצ"ל כתב, שאין צריך עדים לזה. ומה שנהגו כן בקרב בני אשכנז, נראה דכיון שאצלם הכלה הולכת עם טול עבה ואין העדים רואים פניה בשעת החופה, אבל אצל בני ספרד, שבדרך כלל הטול שקוף, אין להקפיד בכך. וגם אם אין פניה ניכרים אין להקפיד בכך ראה בפת"ש (סי' לא סק"ה), וגם לדעת המהרי"ט שהחמיר, די עכ"פ במה שרואים בעת שנותן לה לשתות מכוס של ברכת האירוסין. ובפרט שהרבה פעמים בעת הליכת העדים לעזרת הנשים עלולים להיכשל בראיות אסורות, וד"ל. וכן העלה בספר ילקוט יוסף – חופה וקידושין (עמ' קכג).

[xli] כ"כ הרוקח (סי' שנט) ואסמכיה אקרא:"נצבה שגל על ימינך" ס"ת כלה. ועי' ברחיד"א בספרו מדבר קדמות (מערכת כ או' טו"ב), ובבה"ט (סי' סא סק"ז).

[xlii] סידור זה של הקרובים אינו חובה מן הדין, אלא שכן נהגו רבים ממסדרי הקידושין והוא מטעמי הצניעות והכבוד, ואם רוצה אם הכלה לעמוד ליד בעלה או להיפך בצד החתן וכפי שמצוי בחוגים מסוימים, לא יתעקש ע"ז כלל.

[xliii] וכמ"ש הכנה"ג הוב"ד בבאר היטב (סי' סא סק"ז), וכ"כ בס' ערוה"ש (סי' סב סעיף ט') שכן הוא מנהגם. ועי' בס' משפט הכתובה ח"ח (עמ' תיט) שנכון להעמידם לצד מזרח אם ניתן.

[xliv] כנה"ג (סי' סא הגב"י או' א') ושלא כדברי הרמ"א (שם), תעלומות לב ח"ג (סי' נז), שדי חמד (מע' חתן וכלה או' א'). ומ"מ פשוט דאם רצונם לעשות החופה תחת כיפת השמים, אין בזה כל קפידא. וראיתי דבר פלא בקונט' נר ציון שהביא שהגרב"צ אבא שאול זצוק"ל אמר שאין לבני ספרד לעשות כן דיש סרך איסור בדבר דהוי כמקדש בשוקא. ונראה פשוט דגם לדבריו, הקפידא היא דווקא אם עושה כן ברחוב ממש, אבל אם עושים כן על גג האולם או בחצר האולם המוקף ומגודר במחיצות כפי שנהוג בדר"כ, אין לחוש דלא מיחזי כפריצות וכזנות, ובלא"ה נראה דהאידנא דמכינים מקום מיוחד עם יריעות וכלונסאות המיוחדים לכניסת החתן והכלה, תו לא נראה דהמקדש שם הוי כפריצות. וכן ראיתי בספר המנהיג, וראה עוד בספר משא המלך – אברג'ל (ברכות עמ' תתפ) שהעלה כן.

[xlv] מנהגי מהר"ם מרוטנבורג (עמ' 82), ערוך השולחן (שם), קובץ מבקשי תורה (קובץ כט) בשם הגרי"ש זצ"ל. והיינו טעמא, כדי שיברכם פנים כנגד פנים. אולם מצד המציאות ראוי שיתחשב גם בצלמים המצויים באותה העת תחת החופה, וע"כ יתרחק מעט ויצדד גופו מעט לצד.

[xlvi] כדי שלא יהיה הפסק בין הברכות לקידושין.

[xlvii] ויש נוהגים להזמין את העדים ברמקול, ונכון הדבר מכמה טעמים.

[xlviii] דמעיקר הדין אפילו בקידוש הלילה דהוא דאו' שרי לקדש על יין לבן וכנז' בשו"ע (סי' רעב ס"ד), ואע"ג שהרמב"ן ס"ל שפסול לקידוש, מ"מ בהבדלה מודה כנז' שם, והכא לא גרע מהבדלה דהא שרי לברך ברכת אירוסין ונישואין על חמר מדינה וכמבואר בשו"ע (סי' לד ס"ב). ואע"ג שמצווה לחזר אחר יין אדום וכנז' בב"י (סי' רעב) בשם הירושלמי, הכא שאני דיש לחוש שמא יישפך מהיין על בגדיהן של החתן והכלה או על הקרובים העומדים סביב ויגרם עגמת נפש וצער. וכן ראיתי בעיני שמחמת צילומים, או התרגשות יתר, הזיזו את כוס המקדש ונשפך היין. ועל כן טוב לנהוג כן. ועכ"פ יש לשים לב לזה קודם היכנסו לחופה דיש בעלי אולם שמסדרים יין אדום, או כפי שיזדמן לידם. ושוב ראיתי עתה בספר ציוני הלכה – נישואין (עמ' כד) בשם הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שהורה, שאם הכלה רוצה שיקדשו ביין לבן, יעשו כרצונה כיון דאין מעלה ליין אדום על פני יין לבן אלא שהאדום משובח יותר באיכותו, אבל היום מה ההבדל ביניהם, ורק בד' כוסות יש מעלה לצבע היין. וכן העליתי בשו"ת תורת מאיר ח"ב (חאו"ח סי' לה). ואע"ג דע"פ הרמז כתב הריקאנטי (בראשית ג', ה') שהמובחר לקדש בחופה על יין אדום ומשום שהאשה נמשלה לגפן והזרע שמזרעת האשה הוא אדום. והב"ד הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סו"ס צה). מ"מ עגמת נפש עדיפא. ועוד, דיש גם רמז ליין לבן ומשום שביום זה נמחלים עוונותיהן של החתן והכלה, "ואם יהיו חטאכם כשנים כשלג ילבינו".

[xlix] דכפי שנתבאר לעיל מצוי שנשפך על בגדיהן של החתן והכלה בעת ששותים, ואע"פ דכוס של ברכה בעינן שיהיה מלא וכדמבואר ברמ"א (סי' קפג ס"ב), מ"מ כבר כתב שם המ"ב, דאם ישפך ע"ג הארץ אין צריך למלאותו כ"כ וגם זה בכלל כוס מלא. ואדרבה יעויין בט"ז (שם סוסק"ד) שכתב, דיש שביארו דזהו "עיטור" המבואר בגמ', והיו מקומות שנוהגים לכתחילה שלא למלאות הכוס עד גדותיו ומשאירים עטרה סביבו. וכן היה נוהג הגרש"ז אויערבאך כפי שנתבאר בספר שלמי שמחה (עמ' קעה).

[l] וכמ"ש השו"ע (סי' לד ס"א). ומה שנוהגים לברך בשביל החתן הוא כדי שלא לבייש מי שאינו יודע לברך, וכנז' בב"ש (סק"א). ונכון שגם הכלה תכווין וכנז' בנודע ביהודה (תניינא אהע"ז סימן א') הוב"ד בפת"ש (סי' לד סק"א). וכ"כ הבא"ח (ש"א פ' שופטים ה"ב), וכן העלה בס' הליכות עולם ח"ב (פ' שופטים או' ב'). וכן יש להזהיר את החתן והכלה שלא יענו ב"ה וב"ש אחר ברכותיו, וכמ"ש החיי"א (כלל כ סעיף ג'), שדי חמד (מע' ה' אות ט), משנה ברורה (סי' קכד ס"ק כא), ובשו"ת יבי"א ח"ח (סימן כד).

[li] ואם דיברו החתן והכלה קודם שתייתן מהיין, אם הוא מענין הקידושין כפי שהוא בדר"כ, א"צ לחזור ולברך. כמבואר בשו"ע (או"ח סי' קסז ס"ו). ומטעם זה נהגו לשאול קודם הקידושין את העדים אם הטבעת שווה פרוטה ולא חשו להפסק. (ואע"ג שמבואר ברמ"א שם דלכתחילה אסור להפסיק אפי' בדברים שהם לצורך, מ"מ כיון שאנו רוצים שהכלה תשמע שמקדשה בשווה פרוטה ואין זמן אחר יאות לזה, חשיב כשעת הצורך). ואף אם הסיחו בענין אחר קודם שתייתם, אם הוא לאחר שתיית המקדש, לא חשיב בדיעבד הפסק וכמבואר שם ברמ"א, וגם לחולקים שם, עי' במ"ב (ס"ק מג), בנד"ד די"א דהוי ברכות השבח כמ"ש הרא"ש כתובות (דף ז:), נקטינן סב"ל.

[lii] דעת הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' ו') שאם אין המברך טועם הוי ברכה לבטלה. ובפרט האידנא שחתנים וכלות רבות אינן שמים ליבן לכוין בברכתו לצאת יד"ח, דהשתיה הוי לעיכובא, עי' בשו"ת אפיקי ים ח"ב (סי' ב') בשם הגר"ח מבריסק זצוק"ל. ומ"מ א"צ לשתות רביעית, וכמ"ש המחזור ויטרי (סי' תקג) והב"י (הל' מילה סי' רסה) בשם הרשב"א. וכ"כ הכנה"ג (אבה"ע סי' לד או' ג'). וע"ע בפת"ש (אה"ע סי' לד סק"ה), ובס' ערוה"ש (סי' לד ס"ט, וסי' ס"ב סעי' ח'), ובשו"ת מהרש"ם ח"ה (סי' ח').

[liii] ונכון שיקנח בידו (או במטלית) מקום נשיקת הפה אחר שתייתו, וכמ"ש השו"ע (או"ח סי' קע סעיף כב), וכ"כ בשו"ת יבי"א ח"ה (אבה"ע סי' י' סוף או' ז') גבי נידון דידן. והגרש"ז זצ"ל כשהיה מסדר קידושין לבחור ספרדי היה נוהג לשפוך לכוס אחרת ושותה ממנה, הוב"ד בקונ' אפריון שלמה (או' כו). אולם ראיתי בכמה חופות, רבנים שליט"א ששופכים מעט מהיין על ידיהם ומלקקים אצבעותיהן, ונראה דאין זה מכבוד החכם והציבור, ובפרט אם עורך חופה לציבור רחוק משמירת תורה ומצוות שגנאי הדבר בעיניהם וקרוב לחילול ה'. ושו"ר בס' משפט הכתובה ח"ח (עמ' תלד) שמרן הגרע"י זצוק"ל הקפיד מאד על ת"ח אחד שעשה כן. וכן ראיתי בספר ילקו"י – חופה וקידושין (עמ' רלו).

עוד עצה נכונה יש ליתן בדבר, שלאחר ששתה הרב מהכוס, ישפוך את הנותר לכוס אחרת וממנה ישתו החתן והכלה.

[liv] אין דין שאמה דווקא תשקה אותה, אלא שנהגו כן משום צניעות, והעיקר שהחתן לא ישקה אותה כיון שעדיין היא בגדר כלה ללא ברכה האסורה עליו כנדה, ונדה אסור לבעלה להשקות אותה יין כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קצה סעיף יג). וכן הרב לא ישקה הכלה מן היין.

[lv] לכאו' יש להיזהר בזה גם באופן שהכלה הגיעה כששערות ראשה אינם מכוסות בפאה, שכן צריך להיות מעיקר הדין וכפי שכתבתי בשו"ת תורת מאיר ח"א (אבה"ע סי' יג) בחיוב חובת כיסוי ראש הכלה ביום כלולותיה גם אם לא מתייחדים מיד אחר החופה, אלא שלענין ברכה יש לסמוך המקילין, עי' בשו"ת מהר"י הלוי (סימן ט), ובשו"ת יחוה דעת ח"ה (סימן סב), ובפרט שבדרך כלל יש "טול" על ראשה. מיהו עי' בשו"ת מהריא"ץ (חאו"ח סי' ח') שהחמיר בזה.

[lvi] בחופות של ציבור שאינם שומרים תומ"צ, שיש חשש שהכלה תבוא בצורה כזו או אחרת, יש למסדר קידושין להודיע מראש לכלה לכסות גופה וזרועותיה החשופים ב'שכמיה' או בצעיף וכדו' לפחות בשעת החופה, ובדרך כלל אם מסביר בסבר פנים יפות ומשדלה בדברים בגודל מעמד קדושת החופה ואחרית ביתה ותולדותיה, הדברים מתקבלים על לב.

[lvii] שו"ע (או"ח סי' עה או' ו'), וכן מסקנת האור לציון ח"א (סי' ח'), דאם רק לפני המקדש יש ערווה ומן הצדדין אין ערווה, ראוי להחמיר כדעת הרשב"א ולהחזיר גופו לצדדין, ואם בכל המקום יש לפניו ערווה, כיון שפשטות לשון הרמב"ם והשו"ע להתיר בעצימת עיניים, סגי בהכי. וכן העלה בשו"ת יבי"א ח"ג (או"ח סי' ז'), ושכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (חאו"ח סי' ט או' ג'). ונראה דכיון דבראייה תלה רחמנא, סגי כשיתקע עיניו בסידור, וכן העלה בפשיטות בשו"ת יבי"א (שם או' ט'), אולם מה שהביא ראיה מתפלה, צ"ע.

[lviii] ציוני הלכה בשם הגרי"ש (עמ' ע)

[lix] הארכתי בזה בספרי תורת הישיבה (מהדו"ב עמ' רצט),  וע"ע בספר שושנת העמקים – להגר"א בחבוט שליט"א ח"א (שורש א') שהאריך הרבה בהיתר המנהג בדבר מה שרבים לא שואלים על הדבר. ויסוד הדין, דאפילו שאל טבעת מחברו לקדש אשה וקידשה, מקודשת וכמ"ש השו"ע (אה"ע סי' כח סעי' יט) בשם הרא"ש. והאחרונים נו"נ בעוד צדדי קולות רבות. (גם מרן הגרע"י זצוק"ל כשערך את קידושי לא שאל אותי ולא את אבי בענין זה כלל). ומ"מ יש הנוהגים סלסול בדבר. ומ"מ בציבור של אינם בני תורה, נכון מאד לשאול, כיון שלפעמים הכלה קנתה הטבעת מכספה, או שחיו חיים משותפין קודם לכן ונקנתה הטבעת מכספים משותפים.

ומ"מ אם החתן נתן לכלה כסף מכספו בכדי שתקנה ותבחר לעצמה את טבעת הקידושין והספיק הכסף, אין זה  מעכב.

[lx] אע"פ שאין לקדש בטבעת יהלום וכמ"ש השו"ע (סי' לא ס"ב) ומחשש מ"ש הר"ן, מ"מ בדבר שאין טעות בשומתו כגון אבנים אלו, אין לחוש וכמ"ש בשו"ת מהרש"ך ח"ב (סימן עו) ומקורו טהור בדברי התוס' קידושין (ט. ד"ה והלכתא). וע"ע בחקרי לב (סי' כ), ובכנה"ג (סי' לא ס"ב). וכן משמע להדיא מלשון מרן שם. ומ"מ אחר שיידע את הכלה, או שהכלה הלכה יחד עם החתן לבחור את הטבעת, אין לחוש.

[lxi]  ציוני הלכה בשם הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. וכ"כ בס' אמרי יעקב – שטרן (עמ' קעד). ובפרט שהמנהג לשאול תחת החופה האם הטבעת שווה פרוטה. וע"כ אין לחוש אפי' לכתחילה אם יש בטבעת חריטות למיניהם, והמקפידין בזה, אינם יודעים בין ימינם לשמאלם.

[lxii] דבכה"ג שמפרש להדיא שמקדשה רק בשווה פרוטה, אין לחוש גם לדעת הר"ן, וכמ"ש הנחלת שבעה (סי' יב), והמשכנות יעקב הוב"ד באוצה"פ (סי' לא עמ' קנד ס"ק יז או' ב'). ונראה דבכה"ג מהני גם לדעת הב"ש (סק"ה), דלדבריהם, הר"ן איירי כשמקדשה בטבעת ואומר לה שתקבל אותה בתורת שווה פרוטה, וזה לא מהני כיון שרואה שווה יותר ולא סמכא דעתיה, אבל כשאומר לה שמקדשה רק בשוו"פ, מהני.

[lxiii] יסביר לה זאת קודם החופה, כיון שבמעמד החופה לא יובן כראוי.

[lxiv] וכן נהג הגרי"ש הב"ד בס' משפט הכתובה (עמ' תיג)

[lxv] לחוש לדעת הב"ש (ס"ק מט).

[lxvi] וכמ"ש השו"ע (סי' כח סעי' יט), וע"ש בח"מ (ס"ק לג) בשם הרא"ש, דאנן סהדי שגמרה בליבה ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין קידושין, ואם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה או עכ"פ מתנה ע"מ להחזיר.

[lxvii] מיהו יש להקפיד שלא תאמר לו שום אמירת לשון קידושין וכדו'. ועי' בשו"ת אגרו"מ (אה"ע ח"ג סימן יח) שפקפק בזה גם ללא אמירה כל שהיא כשנעשה הדבר סמוך לחופה, ומיהו אם נותנת לו את הטבעת בתור מתנה בעלמא ובצורת מתנה והדבר ניכר לכל שאין זה בתורת קידושין, ועושה כן בסיום החופה לאחר שבירת הכוס, נראה דאין קפידא ואפשר דגם לדידיה שרי. (ומ"מ מ"ש שם לדמותו לגזירה דהבא ראשו ורובו במים שאובין וכו' יש לחלק לענ"ד, דהכא לא ניתן הדבר לכל העם כטבילה אלא לת"ח הבקיאין בטיב קידושין, והם ודאי לא יטעו בזה). וגם הגרי"ש בס' ציוני הלכה (עמ' ע) נראה דלא התנגד לכך.

[lxviii] שו"ע ורמ"א (סי' כז ס"א). וע"ע בב"ש (סק"ה) ובס' דרך המלך (אישות פ"א), אמרי דוד (סי' כט), שלחן העזר ח"ב (דף קכח).

[lxix] פת"ש (סי' כז סק"א) בשם ספר כרם שלמה. נהר מצרים (חופת חתנים ס"ט), שו"ת דברי מלכיאל ח"ה (סימן רז), ועי' בן איש חי (פ' שופטים או ז') משכ"ב. ומ"מ אין עיכוב בדבר, כיון דאפי' נתן לתוך רשותה או חיקה מהני, וכ"כ בס' ערוה"ש (סי' כז סעיף ד').

[lxx] וכפי שנתבאר לעיל דבעינן שהעדים יעמדו יחד ויראו אחד את השני. וראיתי הרבה מסדרי קידושין ששקועים בנתינת הטבעת שתעבור מהחתן לכלה בצורה נכונה ואינן שמים ליבם לראיית העדים ועמידתם באותה השעה, ואינו נכון.

[lxxi] ע"פ הב"י (סי' מב) בשם תשובת הרשב"א דאומדנא לא מהני בענין זה. וכ"כ הרמ"א (סי' מב ס"ד), ובשו"ת הרמ"א (סי' ל). ומ"מ אם ראו את עיקר ענין הנתינה גם אם היה 'פלש' וכיוצ"ב, לא מעכב, וביתרה מזו הכשיר הב"ש (ס"ק יב) בשם המרדכי את הקידושין, וע"ע בפת"ש (שם ס"ק יב) בשם המקנה.

[lxxii] ולא קודם הברכה, ואין בזה חשש הפסק מכמה טעמי, א. לפי שכל שהוא לצורך הברכה, אין  בכך חשש הפסק וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' קסז סעי' ו'). ב. ועוד, דכבר כתב הרא"ש הוב"ד הב"י (אה"ע ריש סי' לד) שברכת הקידושין הוי ברכת שבח ואין בכך חשש הפסק, וכ"כ הלבוש (שם). ומטעם זה כתב הפמ"ג (פתיחה כוללת ברכות או' יד) שאין "ראוי" להפסיק "חינם" בין הברכה לקידושין. והכא שהוא לצורך אף לכתחילה שרי. ועוד דגם לטעם הר"ן שהובא בב"י שם, אינה ברכת המצוות לגמרי שהרי אין הקידושין גמר המצווה. וע"כ לצורך אף לכתחילה אין חשש הפסק. וכן נהג מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל לשאול את העדים לאחר הברכה האם הטבעת שווה פרוטה. (ודלא כמ"ש בקונ' מלאכת שלמה (עמ' 76). וכן העלה בס' משפט הכתובה ח"ח (עמ' תלט).

[lxxiii] רמ"א (סי' לא ס"ב) כדי שתדע הכלה שאין מקדשה אלא בשווה פרוטה. ומיהו גם אם לא שאל, אינו לעיכובא מכמה טעמים. ובפרט האידנא שצ"ע, אם כלל מבינה הכלה שרצונו לומר שמקדשה בשווה פרוטה.

[lxxiv] בטבעת זו – בחולם, ולא בטבעת זו – בשורוק. כמו "מצה זו שאנו אוכלים" "ומגל זו אומרים לו הן" (מנחות פ"י מ"ז), וכ"כ בס' שפה ברורה – מוצרי (עמ' מ). ובספר ברוך משלם – שרגא (עמ' רלד), ומ"מ אינו לעיכובא וכמ"ש בס' אשרי האיש (אהע"ז או' קיג).

[lxxv] ואין לשנות מנוסח זה כלל, וגם לא להוסיף את שמה של הכלה קודם לכן, כי יש כמה עניינים נשגבים דווקא בנוסח זה, ושתשע תיבות אלו הוא כנגד חותמו של הקב"ה "אמת" שאינו מתבטל לעולם, ול"ב אותיות כנגד ל"ב נתיבות חכמה, ומתחיל באות ה' שהיא כנגד השכינה שיורדת ברגעים אלו אל הכלה. ומ"מ אם החסיר תיבה ולא שת ליבו לתקנו, בדיעבד מקודשת, ואע"ג שמבואר בשו"ע (סימן כז ס"ד) דאם החסיר תיבת "לי" אינה מקודשת. מ"מ כבר כתב הבאר היטב (ס"ק יז) בשם הרדב"ז ומהר"ם פדאווה, שכשהיתה יודעת בתחילה, שהכוונה להתקדש לו, הרי הם כעסוקים באותו ענין, שכתב השו"ע דמהני. וא"כ כ"ש בכניסתה לחופה, דהרי הם כעסוקים באותו ענין.

[lxxvi] יש שהקפידו שאין הרב מקריא לו תיבת "לי" כי היכי שלא יראה כנעשה שליח לקדש עבורו, מהר"ם מינץ (סימן קט). ומזה זמן זמנים טובא תמהתי ע"ז, דהלא כולם יודעים שהחתן איננו שליח הרב וגם הכלה לא תסבור הכי, ומאי חששא איכא. ועי' ט"ז (סי' לה ס"ק יב) דג"כ כתב, דאין בזה בית מיחוש. וראיתי בס' משפט הכתובה ח"ח (הע' 30) שהעיר ג"כ בזה.

[lxxvii] כנה"ג (סי' כז הגה"ט או' ח'), כי היכי שלא יהיה מקדש במלווה. וכן הזהיר המקנה (קו"א סי' כז סוס"ק ג'), והבא"ח (שם או' ו'). ומיהו אם אמר תוך כדי נתינה, אין זה מעכב, ראה בבדק הבית (אבן העזר סימן לו).

[lxxviii] תיקוני הזוהר (תיקון י), מהרי"ל (הל' נישואין אות ה') נחל"ש (סימן יב), שו"ת רב פעלים ח"ב (סוד ישרים סימן א'), בא"ח (שפטים אות ט'). ושכן הוא מנהג ירושלים.

[lxxix] כ"כ בשו"ת בצל החכמה ח"ה (סימן כז), שו"ת באר משה ח"ב (סימן ב'), משפט הכתובה (עמ' תסב). וכן כשהחתן איטר, יתן את הטבעת בימין כל אדם, כ"כ הגרש"ז אויערבאך זצ"ל הובא בקונט' אפריון חתנים.

[lxxx] פשוט, וע"ע להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סימן יט), ובשו"ת רב פעלים (סוד ישרים ח"ב סי' א').

[lxxxi] חופת חתנים (דיני ברכת האירוסין), תשובה מאהבה (סי' קיז), ועי' שו"ת דברי יציב (חאה"ע סימן נד) שנתן טעם לדבר.

[lxxxii] מהר"ם מינץ (סי' קט).

[lxxxiii] נתיבי עם (עמ' שפב) שפריסת הטלית נעשית קודם קריאת הכתובה.

[lxxxiv] ומצוי בקיץ שעומדים באותה שעה בזמן בין השמשות, ובכה"ג לא יברך דסב"ל. וכמ"ש המ"ב (או"ח סימן יח סק"ז), ובכה"ח (שם ס"ק כא) דאפי' מסופק אם הגיע בין השמשות לא יברך, דלא אמרינן ס"ס בברכות, וכ"ש דלא ברירא דהוי ס"ס עי' ביה"ל (או"ח ריש סי' רסא).

[lxxxv] הנה מזה זמן תמהתי טובא על מה שראיתי הרבה מסדרי קידושין שנותנים לחתן להתעטף בטלית כדרכו תחת החופה כשנערכת החופה בלילה, ולכאו' זה אינו נכון מתרתי, א. משום דאליבא דהרא"ש דס"ל דכסות המיוחד ליום, בלילה חייב, א"כ נכנס לספק ברכות אם יברך על טלית זו, ומרן השו"ע (סי' יח סעיף א') הביא בשולחנו הטהור גם את דעת הרא"ש להלכה ולא הכריע. ודומיא דהכי ראיתי שהעיר הט"ז (סי' תקפא סק"ב) על הלבוש שפסק, דהש"צ האומר הסליחות בלילה יש לו להתעטף בטלית ללא ברכה, ותמה שהלא מכניס עצמו לידי ספק ברכות אליבא דהרא"ש דס"ל דכסות יום אפילו לבשו בלילה חייב בברכה, וע"כ כתב דיקח טלית השאולה לו מחברו ויכוין שנוטלו לשם כבוד ולא להתעטף. וחש לדבריו הרב משנה ברורה (שם סק"ו). ב. לפי רבינו האריז"ל אין להתעטף בטלית אפילו ללא ברכה משקיעת החמה ואילך, וכמ"ש המהרח"ו בשער הכוונות (דרוש ב' תפילת מנחה) שרבינו האר"י ז"ל היה נזהר בתכלית שלא להיות מעוטף בציצית ותפילין אחר שקיעת החמה, והיה חושש מאד בדבר זה. והב"ד גם הברכי יוסף (סימן יח או' א'), וכתב דראוי להיזהר בזה. וכן כתב הרב בית דוד בתשובותיו (או"ח סי' ט'), דראוי לגעור באותם המתעטפים בטלית אחר שקיעה"ח ושכן דעת חכמי הזוהר, לפי שהציצית רומזת למידת לילה והמתעטפים באותה שעה עושים חיזוק בדין שיתחזק בכוחו, וגורמים לכמה דינים קשים, ע"ש. וכן מובא בשערי תשובה (סי' יג), ובכה"ח (סי' יח ס"ק יב, וס"ק כא). וע"ע בירחון אור תורה (שבט תשמ"ז סי' ס או' ז') מ"ש הגר"מ מאזוז שליט"א בשם מרן הגרע"י זצוק"ל. ואע"ג שמדברי שער הכוונות שם יש לדייק, שכל הקפידא היא דווקא כשמעטף בה ראשו, מ"מ מדברי הברכ"י נראה דלאו דווקא הוא, וע"ע במשנת חסידים (דף לב), ובכה"ח (או' טו), ובשו"ת אול"צ ח"ד (עמ' רכט).

ומדברי הט"ז והמ"ב מוכח דגם אם אינו עושה כן לשם מצוות ציצית, יש קפידא בדבר, וע"כ גם בנד"ד הגם שאינו מתכוין לשם מצוות ציצית אלא לחוש לדעות דס"ל דזהו מיקרי חופה עי' ברמ"א (אהע"ז סי' נה ס"א), יש להיזהר בדבר. וראה עוד בבן איש חי (ש"א פ' שופטים או' יב) שכתב, שלא נהגו בעירו בגדאד שהחתן מתעטף בטלית בשעת החופה, וכתב דאפשר דהטעם הוא, לפי שעושים החופה והז' ברכות אחר ערבית אחר החשיכה, ואין ראוי ללבוש טלית באותו הזמן. הרי דלפי המקובלים יש לחוש גם כשאינו מכוון לשם מצווה. ועי' עוד בשו"ת תורת מאיר ח"ב (סימן ג') שהארכתי בפרט זה.

ונראה דמה שנהגו רבים להתעטף בטלית במקומותינו גם כשהחופה נערכת בלילה, מקור המנהג התפשט ממה שבשנים קדמוניות היו נוהגים כל ישראל לערוך החופה מבעוד יום, וממילא לא היו חששות אלו, ועתה המשיכו להחזיק במנהג זה הגם שעושים את החופות בלילה.

ועל כן נראה שיורה המסדר קידושין לחתן, להניח הטלית על כתפיו כשהיא מקופלת ומשתלשלת סביב צווארו מבלי שיפרוס הטלית על גופו, דבכהאי גוונא לאו עיטוף הוא כלל, וכמ"ש הכנה"ג (סי' ח' הגה"ט), הט"ז (סי' י' סק"י), הגר"ז (סימן ח' סעי' ח'). וגם המשנה ברורה (סי' ח' סק"ג) כתב, דאותם המתעטפים בצורה זו, אינם יוצאים בזה ידי חובת ציצית, דבכהאי גוונא לכו"ע לאו עיטוף הוא. וכ"כ הכה"ח (סי' ח' סק"ט). ובכהאי גוונא נראה דאין קפידא גם ע"פ הקבלה, שכן דווקא אם מעוטף בה כדין יש בזה קפידא, וכמ"ש הברכ"י (סי' יח סק"א), ובכה"ח (שם).

[lxxxvi] ראיתי בהרבה חופות שהחתן מעטף ראשו בטלית החדשה, ותיכף לאחר העיטוף קודם שמספיק להוריד הטלית על גופו, העומדים סביבו מושכים הטלית ופורסים אותה מד' צדדים על גבי ראשו וראש הכלה, ולאו יאות עבדי, כיון דבעינן הנאת לבישה כדי שתחול ברכת השהחיינו שבירך, ובכה"ג לית ליה הנאת לבישה, וחוששני מברכה לבטלה, שהרי ברכת שהחיינו נתקנה על זמן הקנייה ואם לא בירך אז, תיקנו לברך בשעת הנאת לבישה, וכמ"ש הפרי מגדים (סי' רכו סק"ו), וכ"כ המ"ב (סי' כב סק"א). וראה עוד במאמר מרדכי (סי' רכג סק"ה) שכתב, דאע"ג דמרן השו"ע כתב לברך שהחיינו בשעת הקנין, לא נהגו כן, וכדין פרי חדש שלא נהגו לברך בשעת ראייה אלא בשעת אכילה דאז הוא זמן ההנאה. וכן העיד בגדלו על המנהג מרנא הבא"ח (ש"ר ראה או' א'). וע"ע בכה"ח (סי' כב סק"ו). ולכך בעינן שישלשל הטלית על גופו היינו על צווארו כפשנ"ת, וכן ראיתי בספר משפט הכתובה ח"ח (עמ' תסד הע' 35), דמרן הגר"ע יוסף זצוק"ל אמר לו, דיש להורות לחתן להוריד את הטלית על כתפיו קודם שפורסה לשם חופה, כדי שתהיה לו 'הנאת לבישה', לפי שמנהגינו לברך שהחיינו רק בהנאת לבישה.

[lxxxvii] הנה ענין פריסת סודר על ראשם הובא בב"י (סימן סא) בשם הארחות חיים שכ' שי"א שזהו מיקרי חופה. והב"ד גם הרמ"א (סי' נה ס"א). ומיהו הארחות חיים שם כתב, דלאו מילתא היא, ע"ש. וע"ע בח"מ (סי' נה סק"ז). והנה בחופה שנוהגים האידנא שיש בה כלונסאות וגם גג, לכאו' די בזה, וא"צ טלית גם לדעה זו. ובייחוד אצל הספרדים המנהג הקדמון היה שהחתן והכלה היו מתכסים יחד בטלית שלו וכ"כ הבא"ח (שופטים או' יב) שזהו מנהג ירושלים. אלא שהאידנא נהגו לפרוס הטלית על ראשם של החתן והכלה ועל כל הנמצאים שם יחד, ולכאו' צ"ע מאי הוספה איכא בזה ובמה מייחדה טפי מהכילה והכלונסאות, ואפשר דאית ביה מעלה בזה שלוקח טלית שלו, וכדכתיב: "ופרסת כנפך על אמתך". וכ"כ בכנסת הגדולה (סי' סא) ואכתי צ"ע. ועי' בבא"ח שם שהעיד שמנהג בגדאד בזמנו היה שלא לפרוס טלית כלל והיו שמים ארבעה כלונסאות לחוד, או וילון, ע"ש. וע"כ בחופות הנערכות בעיקר בציבור שאינו דתי, שעולים לבימת החופה רק הקרואים, ולא תמיד מצוי מי שיתפוס את קצוות הטלית, אין הדבר מעכב כלל. (ואני נוהג בכה"ג, להשאיר הטלית על גוף החתן כשהוא מעוטף, לפי שחש באותה העת רגשי קדושה יותר. אולם אם החופה נערכת בלילה יקפיד להסירה מעל החתן וכנז' בהערות הקודמות). ובכמה קהילות בגולה ראיתי נוהגים שהחתן והכלה עוטפים עצמם יחד בטלית.

[lxxxviii] כן העלה אאמו"ר בשו"ת מנחת שמואל ח"ד (סימן ח'). וכן העליתי בשו"ת תורת מאיר ח"ב (או"ח סימן ד'), יעוש"ב. ומכל מקום באופן זה, אם עדיין לא בירך שהחיינו על בגדיו החדשים, יברך עתה ויכוין לפטור בזה את הקידושין, עי' כה"ח (סי' רכג ס"ק לא).

[lxxxix]עי' בספר התניא (סימן צא) שבאלו הפסוקים בירך הקב"ה את האדם וחווה.

[xc] הטעם כדי לעשות הפסק בין ברכת הגפן של האירוסין לברכת הגפן של הנישואין, כמבואר בתוס' (פסחים קב.), וברמ"א (סי' סב ס"ט). ועוד, כדי שידעו העדים את תוכן השטר שעליו חתמו.

[xci] ובני מרוקו נוהגים להוסיף קודם הקריאה גם "ברכת כהנים" כולה.

[xcii] ואם נראה שקורא הכתובה אינו בקי, יש לרב המסדר להדריכו קודם לכן עד היכן לקורא.

[xciii] אין חשש בדילוג, כיון שהנוסח בכל הכתובות דידן קבוע לכל. ואנו קוראים את תורף הכתובה.

[xciv] שלמי שמחה (עמ' רצ) בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. ובדיעבד אף אם לא שמעו כלל את קריאת הכתובה, אינו מעכב וכמ"ש הרמ"א (סימן סו סעי' א').

[xcv] ע"כ אותם אלו שאינם רוצים לקרוא את סך ההתחייבות בכתובה בקול רם, ואומרים: "סך שהוסכם ביניהם". עליהם לוודא שהעדים יודעים כמה הוסכם ביניהם.

[xcvi] ראיתי מסד"ק שאחר שקוראים תיבת "וקנינא" עושים הקנין, ויש להם ע"מ שיסמכו, לפי שכ"כ בשו"ת התשב"ץ ח"ג (סימן שא), ושאין בזה משום מיחזי כשיקרא, מאחר שעומדים לעשות הקנין לאחר מכן. עוד י"ל, שתיבת "וקנינא" הוא על העתיד כלומר שעתידים לעשות קנין, ראה ר"ן ותוס' נדרים (כג:), ומג"א (או"ח סי' תריט).

[xcvii] או קורא הכתובה, או העדים, ובזה נעשים שלוחים של האשה לקנות מהבעל, ואין נפק"מ למי שייך הסודר דגם אחר רשאי ליתן הסודר לשם קנין והעיקר שלא יהיה משל בעל, דבכליו של קונה בעינן. וכ"פ השו"ע (חו"מ סי' קצה ס"ג). ומיהו עי' בטור וברמ"א (שם) דהורגלו לעשות הקנין בסודר של העדים וכן נוהגים בני אשכנז, ואינו לעיכובא כלל. ועי' ט"ז (חו"מ סי' קכג סעי' יד) דלשון "וקנינא מיניה" אינו מחייב שיהיה דווקא משל העדים. ועי' שו"ת שבה"ל ח"ח (סי' רפה). ומנהג בני ספרד שהרב מסדר הקידושין עושה הקנין או קורא הכתובה, וצ"ע שלכאו' אי"ז בלשון וקנינא מיניה דהוא לשון העדים, וצריך לדחוק דלשון וקנינא היינו שנעשה בפני העדים והם מעידים שנעשה כדת, וכיוצ"ב כתב הט"ז (חו"מ סי' קכג סעי' יד). ותדע, דהלא בלא"ה רק עד אחד עושה הקנין עם החתן וכיצד זה כותבים לשון וקנינא שהוא לשון רבים כאילו ב' העדים עשו הקנין, וע"כ לפרש לשון זה, שהכוונה שנעשה בפניהם והם מעידים שנעשה בכתובה זו קנין. וכן ראיתי שביאר בס' משפט הכתובה ח"ג (עמ' לו). וכן חזיתי במרן הגר"ע יוסף זצ"ל שהיה נוהג לעשות בעצמו את הקנין ובסודר שלו כשהיה מסד"ק, אלא שפעמים רבות הוא עצמו היה אחד מן העדים.

[xcviii] יש מסדרי קידושין שעושים הקנין עם החתן בעט או בשעון, ושפיר מצו למיעבד הכי, וראה בשו"ת באר יצחק – ספקטור (חו"מ סי' ה), וכ"כ בשו"ת ברוך שאמר – שרגא (סי' קסא). ומ"מ אם עושים הקנין בעט ובשעון, המסדר קידושין יעזוב לגמרי את כל החפץ ביד החתן, דאל"ה הוי שבר כלי והקנין לא תופס בו, ועי' נתיבות המשפט (חידושים שם סק"ט).

[xcix] עי' שו"ע (חו"מ סי' קצה ס"א).

[c] עי' שו"ע (שם ס"ד) שאם הרב לא מנתק לגמרי אחיזתו מן המטפחת, צריך שהחתן יחזיק כשיעור ג' אצבעות, או שיחזיק בחוזקה באופן שיוכל לנתקה ולהביאה אצלו. וע"כ טוב יותר שהרב ינתק אחיזתו ממנה בשעת הקנין.

[ci] עי' שו"ע (חו"מ סי' קצה ס"ג), שו"ת הגאונים (סי' קס), ובתשב"ץ (סי' שא).

[cii] אע"ג שבשו"ת מלאכת שלמה (סו"ס קנ) כתב הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א לחוש בזה, וראה בהערתו לספרי זה הודפס בסוף הספר. אמנם אחר קידה כראוי למר, יש להעיר דהנה כיון שכל הקנין בסידור קידושין אינו חיוב כלל וכמ"ש מרן השו"ע (אה"ע סי' סו סעיף ח'), וע"ש בח"מ (ס"ק לג), והיינו מטעם דקיי"ל דהן הן הדברים הנקנין באמירה (כתובות קב:, ובקידושין ט:), והאידנא שנהגו עוד שהחתן עצמו חותם על שטר הכתובה בפני עדים שמחייב עצמו על כל האמור בכתובה, עדיפא טפי, דכבר פסק מרן השו"ע (חו"מ סי' מ ס"א) כדעת הרי"ף והר"מ, דהמחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי אע"פ שלא היה חייב לו כלום, ה"ז חייב, כיצד וכו'. ומקורם בסגיא דבב"מ (צד.) מתנה שומר חינם להיות כשואל. וא"כ שורת הדין א"צ בכלל לקבל קנין מהחתן, אלא שהאחרונים התאמצו בכמה טעמי תריצי ללמד זכות על מנהגם ישראל שנהגו ליקח קנין מיד החתן, וכן יש לנהוג למעשה, אולם עכ"פ בנד"ד ליקח סודר של האולם, דבלא"ה כתב הב"י (חו"מ סי' קצה ס"ד) דמהני קנין בסודר שאול כיון שאין דרך בני אדם להקפיד אם זה נוטל קנין בסודר שלו, ודלא כהמרדכי. וע"ע ברבי עקיבא איגר בהגהו' לשו"ע (שם) שגם כ"כ בשם הריטב"א דרשאי לעשות חליפין בסודר שאול, דכיון דקני ע"מ להקנות בכל דהוא סגי. והנה סברת המרדכי דלא מהני חליפין בכלי שאול היא כפי שכתב, לפי שאינו יכול להקדישו, וכל שאינו  יכול להקדישו אינו יכול ליתנו.

והנה ממה שהביא הב"י דברי הרמב"ם בפשיטות ולא ציין שהמרדכי פליג, נראה דגם המרדכי מודה היכא שהשאילו ע"מ להקנות בו דמהני, ואיהו איירי היכא שהשאילו בסתמא דאז מיקפד קפיד שלא יוציאנו מרשותו, וכ"כ המרדכי להדיא. וכן מבואר בדרכי משה (סי' קצה סק"ו) וברמ"א (סעי' ג') דמהני קנין בסודר העדים, ולפי"ז בנד"ד לא מבעיא אם בעלי האולם הכינו לו מפית כדי לעשות קנין שיועיל, אלא אף אם לקח מעצמו מפית המיועדת לסועדים, י"ל דמהני, דיעויין במחנה אפרים (הל' שאילה סימן ו') שכתב שסברת המרדכי והרשב"א הנז' ברמ"א שלא מהני בשאילה לעשות קנין חליפין, היא מטעם דאין השואל רשאי להשאיל. והנה בנד"ד אין שייך סברא זו דהלא שאול לשניהם בשווה. ועוד, בדבר שעבר והשאיל לאחר, יעויין במחנ"א (הל' שאילה ופקדון סי' ו') שהביא בשם כמה ראשונים, דמה שעשה עשוי והקנין חל, כיון דאין הבעלים יכולים להוציא ממנו מטעם של אין רצוני וכו'. ע"ש. ובנ"ד נראה דאין בזה גזל כלל, ומטעם דבדבר שאין דרכם של הבעלים להקפיד על שום אדם לא מיקרי גזל וכמ"ש המחנ"א (הל' גזלה סו"ס ב') ושאין זה שייך לסוגיא של יאוש שלא מדעת, יעו"ש. וכיון שכן, סודר זה השייך לאולם השמחות כיון שמיועד ומוכן לכל תשמישיו ואפילו לקנח בו, כ"ש שבעה"ב מסכים שיעשו בו קנין. וע"ע בתשובת הרא"ש שהביאה הטור והשו"ע (אה"ע סי' כח) גבי טבעת שאולה, ואע"ג דהתם המשאיל ידע ששאל החפץ לקדש בו אשה ואנן סהדי וכו', מ"מ הכא נמי שאל ושכר את האולם אדעתא דנישואין על צד המועיל ובכלל זה כלי תשמישו המועלים בזה לקידושין. ועוד, דניחא ליה לאיניש דתיעביד מצווה בממונא. וגם אין לומר דכיון דהחתן משלם לבעל האולם א"כ חשיב כעושה קנין בכליו של מקנה, דודאי אנן סהדי דאין בדעתו לקנות דברים שיעכבו בידו מלישא אשה כדמו"י, וכעי"ז בשו"ע (או"ח סי' יד סעיף ג'), ובמ"ב (ס"ק יא). וע"ע בשו"ת להורות נתן חי"א (סימן קכז). וכן העלה בספר משפט הכתובה – בר שלום ח"ה (פמ"א אות טו), וסיים שם, ששאל כמה מגדולי ההוראה בזה, והסכימו לדבר בהחלט שאין בזה בית מיחוש ולא רצו לשמוע דבר אחר כלל. וכן העלתי בספרי שו"ת תורת מאיר ח"א (חאה"ע סי' יד). ועתה ראיתי שכן העלה הגר"ש ואזנר זצ"ל בקובץ מבית לוי – ז' (הל' כתובה פ"ה ס"ה).

[ciii] אע"ג דמרן השו"ע פסק (חו"מ סימן קצה ס"א) דהקנין חל גם ללא עדים. וע"ע בשו"ע (אה"ע סי' סו ס"ח) דאין צריך קנין על מה שנותן לה. והרמ"א פליג. מ"מ מאחר וכבר נהגו לעשות קנין וכותבים "אנן סהדי" והעדים חותמים, אם לא ראו הקנין, מיחזי כשיקרא. ובלא"ה ראה בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן פט) שבכתובה הדין חמור משאר קנין ללא עדים. וע"ע בשו"ת האלף לך שלמה (סימן קלט). ומיהו אם לא ראו, יקבל בפניהם החתן קנין אפילו לאחר החופה.

[civ] כיון שחותמים בכתובה בלשון "אנן סהדי" איך החתן קיבל שבועה, ואם לא ראו השבועה, מיחזי כשיקרא. ומ"מ יעשה עתה החתן שבועה בתקיעת כף בפניהם. שו"ר עתה בסמ"ע (חו"מ סי' רז ס"ק מב) שבדיעבד כשלא ראו את השבועה, אין עיכוב בדבר, כיון שמעידים שהחתן מתרצה לקבל ע"ע חומר השבועה בהתחייבות זו. וכ"כ הפתחי תשובה (חו"מ סי' מב סק"ד). ומ"מ לכתחילה יש להקפיד בדבר.

[cv] כן הארכתי בשו"ת תורת מאיר ח"ב (אה"ע סימן ה'). וכן ראיתי עתה שכ"כ הגאון נאמ"ן (שליט"א) זצוק"ל בשו"ת בית נאמן (חאה"ע סי' ב' בסופו), שיש לקיים את המחק על השבועה, וכן עבד איהו גופא בנישואי בנו בפני מרן הגרע"י זצ"ל, וחתמו על המחק, הגר"מ פארדו והרה"ג רבי משה לוי זצ"ל. וכן דעת הגר"א בקשי דורון זצוק"ל הובא בקצרה בספר בית חתנים (פרק ח' עמ' רלז), דאם לא מחקו הוי שקר גמור ולא מיחזי כשיקרא, ויש להחליף את הכתובה.

[cvi] רדב"ז ח"ד (סימן קעד) דהעיקר הוא שעת הקנין דאית ליה קלא. וכ"כ בספר נהר מצרים (הל' כתובות ס"ד). וכל שכן דאם מסר לה הכתובה בפני ב' עדים כפי שנוהגים רבים ואמר לה: "הרי זו כתובתך", דסגי בהכי כיון דעדי מסירה כרתי ואע"ג שלא חתמו כלל. וכ"ש אם החתן עצמו חתם בשטר הכתובה דסגי בהכי.

[cvii] וחתימת החתן אינה לעיכובא כלל וכפי שנתבאר לעיל.

[cviii] זכורני שבמעמד חופתי מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל (שהיה המסד"ק) לא הקפיד ע"ז. (ומיהו יש שהעידו בפני שכן היה אומר לעשות כן, ואפשר דתפס שזהו "מהיות טוב" ואינו חיוב). ועי' בס' משפט הכתובה ח"ז (עמ' מה), דגם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל לא הקפיד על כך. ושגם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר שאינו רואה טעם במסירת הכתובה מידו לידה, ומ"מ אין לבטל מנהגם של אותם רבים שנוהגים כן. וכן הביא בספר כתובה כהלכתה (עמ' שו) מכתב ממרן הגרי"ש זצ"ל שאין צריך להקפיד על כך. גם בשו"ת שבט הלוי חלק ח' (סימן רפה) כתב שממשמעות הפוסקים נראה שאין צריך לזה עדים. וכ"כ בספר שלמי שמחה (עמ' רצג) בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שמה שהחתן מוסר לכלה הכתובה בפני עדים, זו היא חומרא בעלמא. ובטעם אלו שנהגו להקפיד על כך, ראה באורך בס' משפט הכתובה ח"ז (פרק נח) בשם הרשב"ץ וארחות חיים דמהני מצד קידושי שטר ומה שפלפל בחכמה בדבריהם. ועי' שו"ע (חו"מ סי' טל סעיף יג). ובספר בית חתנים – פנירי ח"א (עמ' רמח). ושו"ר עתה שכן היתה דעת הגר"מ פינשטיין זצ"ל, שא"צ עדים למסירת הכתובה, הביא דבריו בס' נתיבי המנהגים – דבורקס (עמ' תקמה). ומ"מ כיון שאין הפסד בדבר, ומאידך יש פוסקים שחששו לזה, עי' שו"ת תשובות והנהגות ח"ב (סי' תרנ) בשם הגרי"ז, ובס' נטעי גבריאל (פל"ב ס"ה) בשם הגר"א קוטלר זצ"ל שהקפידו בדבר, הרוצים לעשות כן, אין למחות בידם.

[cix] ואם הכלה יתומה, יתן לאחת מקרבותיה כגון אחות גדולה וכיוצ"ב, שו"ת יכין ובועז ח"א (סי' קלג), שו"ת משנה שכיר ח"ב (סי' קמו). אולם לא תיתן ביד קרובי בעלה.

[cx] וסגולה לשלום בית, שלא לפתוח הכתובה כלל כשאינו לצורך, ראה בספר חופת ציון – מוצפי (עמ' שנד) בשם אביו זצוק"ל, ושכן שמע מפי המקובל רבי מנצור בן שמעון זצוק"ל.

[cxi] עי' ברמ"א (סי' סא ס"א) דצריך לכתוב הכתובה קודם החופה, אולם השו"ע (אה"ע סי' סו ס"א) כתב, דרק להתייחד אסור קודם כתיבת הכתובה. ועי' בב"ש ובח"מ (סק"א) דגם ייחוד מעיקר הדין שרי. ואף אם נימא דיש 'איסור' לעשות חופה קודם כתיבת הכתובה, וכדעת בעל העיטור הנז' בר"ן (ריש כתובות דף א. מדפי הרי"ף ד"ה או), מ"מ החופה לדעת הרמב"ם (פ"י מהל' אישות הלכה א') היינו מה שמביאה לתוך ביתו ומתייחד עמה. וכן היא דעת השו"ע (סימן נה סעיף א'). ועל כן במקום טרחא דציבורא כבנד"ד שיעכבו את כל קהל המוזמנים לשמחה עד שיביאו הכתובה מהבית, יש להקל ולעשות החופה אף ללא כתובה, ובתנאי שיעמדו על המשמר לבל יתייחדו החתן והכלה. ואף אותם הנוהגים לילך מיד לאחר החופה 'לחדר ייחוד', בנד"ד לא יעשו כן, אלא ימתינו עד אחר כתיבת הכתובה. ובפרט אם תוך כדי קריאת הכתובה נתברר שנמצא בה טעות, אין חייבים לתקנה ולהחליפה מיד, ואפשר להמתין עד כניסתם לחדר ייחוד. וכ"כ בספר אירוסין ונישואין – שטרן (עמ' נט) בשם הגר"ש וואזנר זצוק"ל, ושיש לסמוך בזה על הקנין שהתחייב החתן תחת החופה.

[cxii] כן העלתי בשו"ת תורת מאיר ח"א (אהע"ז סימן יב) ע"פ השו"ע (סי' סו סעי' א' וב'). והנו"כ שם.

[cxiii]  הטור (אה"ע סימן סב) כתב שיש לעשות ברכת אירוסין ונישואין על ב' כוסות ולא חילק בין אם הברכות נעשו סמוכות זו לזו, או שהיה הפסק ביניהם. וכן דעת מרן הב"י בשו"ע (אבן העזר סי' סב סעיף ט') שברכת אירוסין וברכת חתנים אומרים אותם על ב' כוסות אפילו מקדש בשעת החופה. וכ"כ בשו"ת פאר הדור לרמב"ם (סימן רפח) שאלו שמברכים ברכת אירוסין ונישואין על ב' כוסות כהלכה עשו וכן ראוי לנהוג. והוסיף, שכן היו נוהגים בעירו במערב. וע"ע בס' שער המפקד (הל' קידושין סעיף יג) שכן הוא המנהג.

ומ"מ מה שמתקנים הכוס מפגימתו ע"י הוספת יין אחר שתיית המברך והחתן והכלה וכפי הנהוג, לא מהני רק מדין כוס פגום, וכדאי' בשו"ע (או"ח סי' קפב סעיף ו'), אבל מדין מצוות חבילות לא מהני, והיינו טעמא, דכבר כתב המג"א (סי' קפב ס"ק י') דענין פגום אינו פסול ממש אלא פגם בעלמא, וכ"כ המ"ב (שם ס"ק כט), ומצד הדין אם קידש על יין שנפגם, עולה לו שפיר הקידוש. וא"כ במה שמתקנו לא חשיב ככוס "אחר", אלא ככוס "מתוקן", ובפרט אם עדיין נשאר רביעית בכוס, וכפי שמצוי ברוב ככל הפעמים שטועמים רק מעט, וא"כ חשיב הכל כיין אחד וככוס אחת, ולפי המבואר אכתי יש חסרון של מצות חבילות חבילות. ובשו"ת תורת מאיר ח"ב (אהע"ז סימן ד') הארכתי להוכיח כן מהראשונים, יעו"ש. ועי' ילקוט יוסף – שובע שמחות (עמ' רכו), וליתא. וע"ע בשו"ת הליכות שבא ח"א (אה"ע סי' ה' אות ב').

ועוד טעם אחר, שכיון שיש לברכת חתנים דין כוס של מצווה, יש להצריכה ככל דיני כוס של ברכה, ובכלל זה גם שטיפה והדחה במים, ואע"ג שהשו"ע (סי' קפג ס"א) כתב, שאם הכוס נקי ואין בו שיורי כוסות, (היינו שיורי יין ששרה בו פת כנז' במג"א) לא צריך שטיפה, מ"מ כבר כתב הכה"ח (סי' קפג סק"ד) דלפי סודם של דברים יש להדיח גם כשהכוס נקי, ושכן הוא בתיקוני הזוהר. ולפיכך עדיף ליקח כוס אחר שהוא שטוף ומודח. ועוד טעם להצריך כוס אחר, לפי מ"ש הרב אליה רבה (סימן רעא אות כג) דלא מהני תיקון מעט יין אלא כשאין לו כוס אחר שאינו פגום, אבל באפשר, אין להתיר ושכן משמע במרדכי ואגודה. והוב"ד בזכור לאברהם (או' כ') ובכף החיים (סי' רפב ס"ק כח).

והנה עוד טעם נכון לייחד ב' כוסות נפרדים בפרט בחתונות של יהודים הרחוקים מתורה ומצוות, לפי שהרבה פעמים החתן והכלה או הוריהם מחללי שבתות ויינם קרוב להיות יין נסך, וא"כ נאסר היין (כשאינו מבושל) ואינו יכול לחזור ולשתותו שוב. ועי' בשלחן העזר (סי' ח' ס"ג) הוב"ד באוצר הפוסקים (סי' סב סעיף ט') שג"כ כתב להצריך כוס נפרדת לברכת הנישואין.

אלא דאין למחות או לערער על הנוהגים לתקן את הכוס ולברך עליו ברכת חתנים, שכבר כתב הרמב"ם בתשובותיו (סימן רפח) שגם אם בירך ברכת אירוסין וברכת חתנים על כוס אחת, אין בכך כלום. ואפשר דטעמו, דרק במצוות שחייבים מן הדין לברכם על הכוס יש בהם מצוות חבילות חבילות, אבל ברכת האירוסין אינה חייבת מן הדין כוס, וכמ"ש השו"ע (סימן לד סעיף ב'), אלא שנהגו לסדרה על הכוס ומיהו אין הכוס לעיכובא. וכ"כ כיוצ"ב בשו"ת אול"צ ח"ב (עמ' קצ). אלא שלכתחילה יש להדר בדבר וכפי שנתבאר.

[cxiv] בתשובת הרמב"ם הנזכרת.

[cxv] יעויין בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סי' יח או' ד'), מה שתמה בזה על מנהג בני ספרד דמאי שנא מליל פסח דאין מברכין על כוס שני, ולענ"ד יש ליישב, ע"פ מ"ש הגר"ח פלאג'י בספרו חיים לראש (דף מא ע"ב), שאף על פי שאין קידוש אלא במקום סעודה, וצריך לאכול הסעודה לאחר הקידוש לאלתר, מכל מקום בליל התקדש חג הפסח שיש ציווי פרטי לספר ביציאת מצרים שהוא מענין קידוש היום, אין כאן חשש הפסק כלל, כי כל מה שעושים אחר הקידוש בטיבול ראשון ובהגדה וסיפור יציאת מצרים ושתיית הכוס השני הוא בכלל קידוש היום וזכר ליציאת מצרים, שאדרבה אסור לאכול מצה ומרור עד שיעשה כסדר הזה, ול"ח הפסק. וכדברים אלו ממש כתב גם בשו"ת זכור ליצחק – הררי (סימן עז), והגר"י ידיד זצ"ל בשו"ת ימי יוסף בתרא (חאו"ח סימן י'), והביא דבריהם ופסק כמותם בשו"ת חזון עובדיה – פסח ח"א (סימן יא עמוד קעג). משא"כ בנד"ד דיש הפסק על ידי קריאת הכתובה. ועוד, דשאני הכא דברכת הגפן של האירוסין היא ברכת הנהנין לפי דעת כמה ראשונים, וברכת הגפן של ברכת חתנים היא ברכת השבח כמ"ש בב"י בשם הר"ן והרמב"ן. ועל כן מ"ש בס' משפט הכתובה ח"ח (עמ' תע) מכח טענת הגרש"ז דעדיף טפי שהמסד"ק לא יברך ב' ברכת ראשונות של ברכת הנישואין, ליתא. וכן נהגו רבים וגדולים עד לדורות האחרונים, וכן חזיתי למרן הגרע"י זצוק"ל שנהג כן, ואין לערער כלל אחר שיש הפסק בקריאת הכתובה.

[cxvi] אגרו"מ (או"ח ח"ה סי' כ אות יז), בית חתנים (פ"ד ס"ו) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. והכי מוכח ממ"ש הט"ז (סי' רסה ס"ק יא). וכן משמע מדברי הבא"ח (ש"א פ' שופטים או' יד). ומ"מ קיל טפי מברכת האירוסין לפי שברכות הנישואין הם ברכות השבח לרוב הפוסקים ובפרט שכן דעת הרמב"ם. וע"ע ברמ"א (אה"ע סי' סב סעי' ג'). וכ"כ בשו"ת יבי"א ח"ד ((אהע"ז סי' ז' אות ג') שהם ברכות השבח ולפיכך מותר לחלקן לאנשים רבים. גם בס' שושנת העמקים – בחבוט (חופ"ק שורש ה') כתב דאין החתן והכלה צריכים לכוין לצאת ידי חובה הברכות בברכת הנישואין. ומיהו מה שכתב שם, שזו "טעות" שנתאזרחה בלב ראשי הישיבות, לא"ה קצת הפריז על המידה, ועי' ב"י (סימן סב) שביאר באחד מהטעמים דבעינן ז' ברכות קודם החופה, לפי שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, וכ"כ הב"ש (שם סק"א). ומה גם דכיון דבלא"ה צריכים לכוון לצאת יד"ח ברכת הגפן של ברכת הנישואין, א"כ כבר נהגו לומר להם לכוון בברכות, שאם נבוא לחלק, תתבלבל דעתם, וע"כ אומר להם המסד"ק שיכוונו לברכותיו. וכ"כ גם בקונ' כרם שלמה (עמ' נב) בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל להזהיר בזה ושלא ידברו מענין אחר עד שישתו מהכוס.

[cxvii] עי' בשו"ת הר צבי (חאו"ח סימן מד), ובשו"ת אגרות משה (חאה"ע ח"א סימן צד), ובשו"ת יביע אומר ח"ד (אהע"ז סי' ז') שיישבו המנהג. ומיהו יעויין בס' ברכת ה' ח"ד (עמ' שלט) דדעתו דיש לבטל המנהג הזה שמחלקים הברכות ויש להחזיק במנהג הקדום שהיה, ליתן לאחד לברך את כל הז' ברכות. ושכ"ד הגר"מ מאזוז שליט"א.

[cxviii] רמב"ם בשו"ת פאר הדור (סימן רפח).

[cxix] שו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סי' טז או' יח), ובשו"ת יחוה דעת ח"ז (סי' רכה או' ב').

[cxx] ילקוט יוסף שובע שמחות א' (פרק י' סעיף יא) שגם הקהל השומע את הברכות שתחת החופה, אין לו לסיים בסוף בתיבת "ומצליח", אלא יענו אמן כמו אחר כל ברכה.

[cxxi] ומיהו אם החתן והכלה סחו בדברים אחרים, יברכו שנית ברכת הגפן קודם טעימתם.

[cxxii] תשובות שר שלום גאון (סימן קיז), וכ"כ רבי אברהם בן הרמב"ם בספר מעשה רקח, שפשט המנהג שלאחר שיטעם המברך מן היין, ישקה לחתן ולכלה.

[cxxiii] בית יוסף (יו"ד סי' רסה ד"ה כתב הרשב"א), מהרש"ם ח"ה (סימן ח'), שו"ת יבי"א (ח"ה סימן י' או' ז').

[cxxiv] דאינם מברכים אלא ברכת השבח, ועוד, שהמברך הגפן כבר טועם. (אלא שצריך לי עיון, מא"ש מברכת חתנים שנעשה אחר ברכת המזון על הכוס שנהגו בני ספרד בעיה"ק ירושלים שגם המברך ברכת חתנים טועם וכמ"ש הכה"ח או"ח סי' קצ סק"א).

[cxxv] שו"ת הגאונים (חמדה גנוזה סימן קיח), שו"ת יבי"א ח"ה (חאה"ע סימן י אות ז'), ובס' הליכו"ע ח"ב (פ' שופטים או' ב'). וכן דעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל הב"ד בספר בית חתנים ח"ב (עמ' שיא). ועי' בשו"ת דברי דוד – טהרני (סימן נז אות ד'). ואפילו לאחר טעימת החתן והכלה יטעם אם לא הסיח דעתו. ומיהו אין טעימת המקדש לעיכובא, עי' פני יהושע הב"ד הפת"ש (אה"ע סי' לד סק"ה). וראיתי רבים המברכים ב' ברכות ראשונות, שאינם טועמים בסיום הז' ברכות מהכוס, ומ"מ יש להם ע"מ שיסמוכו, עי' בית יוסף (יו"ד סימן רסה ד"ה וכתב הכל בו) מש"כ לגבי מילה, ומיניה נמי לנד"ד. ודווקא אם החתן והכלה לא הסיחו בדיבור שאינו לצורך, דאז טעימתם עולה גם למקדש וכמ"ש הב"י שם. וע"כ יזהר המברך שלא להסיח דעתו ולא ידבר מדברים שאינם לצורך החופה ויטעם לאחר מכן.

[cxxvi] ואם סח בדברים שהם מענין הברכה, לא הוי הפסק, עי' שו"ע (או"ח סי' קסז סעיף ו'). והוא הדין אם בירך אחד מן הברכות מלבד הגפן דלא הוי הפסק. ומ"מ כדי להימנע מהפסק, יש שנהגו להניח צלוחית תחת הכוס ושופכים מעט לתוכה ומיד לאחר ברכת הגפן טועמים.

[cxxvii] לרמוז שאחר החורבן "השיב אחור ימינו" ולכן הימין שהיא החזקה היא השוברת. שולחן העזר (סי' ח' או' כד). ונכון שיזהיר הרב את החתן שישבור בעקב רגלו מפני  סכנות שאירעו בעבר.

[cxxviii] כדי שלא יתפזרו הרסיסים וכן שלא ינזק ברגלו, ועי' שו"ת הב"ח (סי' סב), ואם לא עטפו ישבור בעדינות, או בידו.

[cxxix] בית יוסף (או"ח סימן תקס).

[cxxx] ונכון לעשות כן בפרט בציבורים שאינם בני תורה. וכאן המקום לציין שיש מהפוסקים שכתבו שעל המסד"ק להזהיר את העם שלא יצעקו תיכף ומיד לאחר השבירה "מזל טוב" כפי שנהוג, ואותם העושים כן, יצא שכרם בהפסדם, עי' שדי חמד (מערכת ז' אות יב) שנתאונן ע"ז. וע"ע בסידור בית עובד הב"ד בס' שלחן העזר (סי' ח' ס"ק כו), ומיהו יש ללמד זכות מכיון שאומר החתן קודם לכן הפסוק אם אשכחך וכו', והמסד"ק מוסיף כמה מילים על אבלות הבית, ובכה"ג לא איירי הפוסקים, ועי' שו"ת משפטי עוזיאל (אע"ז סי' פט ס"ג), ובשו"ת יבי"א ח"ד (חאה"ע סימן ט או' ג').

[cxxxi] וגם כוס עם רגל מהני. ומיהו לא יקחו כוס חד פעמי לשבירה אף בשעת הדחק, לפי שאין אדם מיצר על שבירתה.

[cxxxii] ולא ישברנו ברגלו, ועי' בן איש חי (פ' שופטים אות יא). ומה שנהגו בעלמא לשוברו ברגל, עי' בס' שלחן העזר (סי' ח' סעי' ג' ס"ק כד), ושיש להקדים רגל ימין. וע"ע בזה בספר נתיבי המנהגים – דבורקס (עמ' רכח).

[cxxxiii] עי' בתשובות הב"ח (סי' סב).