מקורות ונימוקים:
כבוש כמבושל בלולב הדס וערבה
א). כתב מרן בשו"ע (או"ח סי' תרמח סעי' טו), נפל עליו מים בתלוש ותפח או סרח או שהוא כבוש בחומץ או מבושל או מנומר פסול. ובטעם הפסול כתב המ"ב (ס"ק נה) בשם ספר אמרכל לפי שאינו הדר. וכ"כ בשעה"צ (סי' תרמט ס"ק מז) בשם הבכורי יעקב. ולפי"ז אין לפסול לדעת מרן בשאר הימים שהרי פסול דהדר פוסל ביו"ט ראשון בלבד, ולפי דעת הרמ"א גם בשאר הימים וכמ"ש בשו"ע וברמ"א (סי' תרמט סעי' ה') ובמ"ב (ס"ק מח).
והנה ידועה היא תשובת החת"ס (חיו"ד סו"ס פא) שכתב, וכן אנו נוהגים בלולב ומיניו בשבת שבחג להסירם מן המים ע"י גוי בסוף היום כדי שלא יהיה כבושים ויופסלו. והעיר ע"ד הפת"ש (יו"ד סו"ס פז ס"ק יט) שלא מצינו דין כבוש אלא באתרוג הראוי לאכילה. והיינו שהבין שאדרבה בהדסים וערבות עינינו הרואות שמשביחים ומתהדרים ע"י המים. וכ"כ הביכורי יעקב (סי' תרמח ס"ק מב) שאפילו באתרוג אם רואה שאינו משתנה מהידורו ע"י המים, יש להתיר ושלפיכך כתבו הטור והשו"ע "בחומץ" לפי שדרכו לשנות מראיתו ולא במים, אמנם אין דבריו עולים בקנה אחד עם המג"א והמ"ב (ס"ק נד) שכתבו, דה"ה במים ומ"ש השו"ע חומץ היינו דבזה אין צריך מעל"ע, יעו"ש.
ובאמת שכדברי החת"ס מבואר להדיא ברמב"ן בהשגותיו להראב"ד (הל' לולב) הובא בב"י (סי' תרמה) בקצרה וזה לשונו בספרו: אין ללמוד פסול ממין אחד לחברו במה שלא אמרוהו חז"ל ויש לי להוסיף ולהוציא מן הכלל הזה את הכבוש והשלוק שהדברים מראים בהדס ובערבה שכבשו או שלקו לרפואה "או לענין אחר" שהם פסולים, לא הכשירו בהם אלא כמושין אבל מבושלים לא, עכ"ל. ומבואר להדיא שלא כדברי הפת"ש. וכ"כ המאירי בספרו מגן אבות (סוף עמ' קלט) שנראה מדעת הרמב"ן שכבוש ושלוק פוסל בלולב. (ומה שטענו כמה אחרונים ומהם מרן החזו"א שהוא ט"ס ברמב"ן וצ"ל כשרים, לא"ה בהגלות נגלות דברי הרמב"ן במקורן, א"א לומר כן, וכ"כ בס' חזו"ע – סוכות עמ' שסד), ומ"ש בס' הליכות מועד – מלכא (ד' מינים עמ' תמה), הרואה יראה שאין דבריו מוכרחין.
ולכאו' צ"ל בהבנת הרמב"ן דהפסול בבישול אינו משום הדר שהרי אדרבה מים מועילים ללולב, אלא שהפסול בבישול הוא לפי שמשנה אותו מכמות שגדל ואין זה הפרי שאליו התכוונה התורה, ואע"ג שצורת אתרוג יש לו, מ"מ כל שהתבשל או נכבש הרי שהשתנה מכמות שהיה בתחילת הוויתו ואע"ג שעינינו הרואות שאין שום שינוי חיצוני, ואין זה פסול 'דהדר'. וכן ראיתי שביאר בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' קכב) והחזיק והטעים דברי אביו בזה. ואף לפמ"ש הפמ"ג (יו"ד סי' קה משב"ז סק"א ד"ה וכבוש), שכבוש רק מבליע ומפליט ולא מבשל ממש. ולכאו' א"כ מדוע שייפסלו ד' המינים הכבושים ואפילו אתרוג למה ייפסל. וצ"ל, דע"י ההבלעה שבלע מים או שאר משקין משתנה מכמות שהוא ואין זה כצורת ברייתו למרות שלא התבשל ממש, ודוחק.
ב). ולכאו' יש להביא ראיה מדברי המשנה בסוכה (דף מה.) גבי ערבה של הושענא רבה שכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיו מלקטין אותן מערב ומניחין אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו. הרי שהיו מניחים את הערבה בער"ש במים, וכבר כתב הרמ"א (סי' תרסד) שכל הפוסל בערבה שבלולב פוסל בערבה שבהושענא. וכן הוכיח בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"ב (סי' צט) שלא כדברי החת"ס מכח משנה זו. אולם יש לדחות בפשיטות בכמה גווני, או שהיו מוציאים אותם לזמן מה ובכה"ג לאו היינו כבוש וכמ"ש החת"ס הנז', וכ"כ המעיל צדקה הובא בגה' רע"א (יו"ד ריש סי' קה) שאם נכבש שלא ברציפות אינו בכלל כבוש, וכ"כ הש"ך בנקודות הכסף (יו"ד סי' קלה ס"ק טז). והיינו שהבינו שכבישה אינה הפלטה בכל רגע ורגע אלא בסוף המלע"ע וכמ"ש הפמ"ג (משב"ז סק"א סד"ה כמה). עוד יש לדחות בפשיטות, שלא נשארו שם מעל"ע, והיינו שהביאו אותם בער"ש קודם השבת והניחום עד שבת בבוקר. אי נמי שלא כל הערבות היו שקועים בתוך המים אלא בעיקרן, וזה מיתלא תלי בב' השיטות שכתב הרמ"א (יו"ד סי' קה ס"א), ולפמ"ש הש"ך והט"ז שיש להקל בזה שלא אמרינן גבי החתיכה שמעל המים שדינה ככבוש, הכי נמי בזה. אי נמי לפרש כמ"ש רבי ישמעאל בן חכמון (שהיה ראשון הובא בשטמ"ק בכמה דוכתי) הובא בס' מעשה רוקח על הרמב"ם (הל' לולב פ"ז הלכה כב) שהזהב הוא זה שהגן על הערבות ומנע מהם שלא יכמושו ולא היה מים בגיגית, אולם ברש"י (שם) מבואר להדיא שלא כדבריו.
ג). ומכח מה שכתבתי, נמי יש לדחות את הראיה מהמשנה (סוכה מב.) מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה, ומחזירתו למים בשבת וכו'. אלא שלכאו' יש להביא ראיה מדברי הב"י (סי' תרנד) שכתב בשם הארחות חיים בשם המרדכי (סי' תשסב) ובשם היראים (סי' תכב) דמנהג כשר וטוב לתת הלולב וערבה במים שלא ייבשו. ושכ"כ הארחות חיים (הל' לולב סי' מא) שבזמן הזה שאין לולב ניטל בשבת אם שגג והוציאו מן המים אין מחזירין אותו למים שהרי הוא כאבן לענין טלטול, עכ"ל. הרי שהיו משהים את הלולב במים כל השבת. וצריך לומר לענ"ד שלא היה כל הלולב שקוע בתוך המים אלא מקצתו ובכה"ג כבר נתבאר לעיל שיש להתיר אם יש שיעור לולב הדס וערבה במה שחוץ למים וכפי שנתבאר באחרונים. ולא דמי למה שהסתפק הביה"ל (סי' לג ד"ה רצועות) גבי פסול ברצועות העודפות, עי' ביה"ל (סי' תרמח ד"ה נפל) דהכא שיעורו ברובו.
ד). היוצא מזה דמה שרגילים הסוחרים להכניס את ההדסים למים כדי שיהא להם קיום ופעמים רבות נשרים באותם דליים יותר מכ"ד שעות ברצף, ולכאו' יש בזה חסרון של כבוש, אולם לפי המבואר יש להקל בזה, לפי שאין כל ההדס נשרה א"כ יש לצרף בזה כמה ספיקות, חדא, דשמא כרש"י דס"ל דכבוש היינו דוקא בחומץ, ושמא כר"ת שכבוש היינו שלשה ימים, ושמא כהרמ"א בתורת חטאת והט"ז והש"ך שכתבו דבכבוש החלק שמחוץ למים אינו נאסר (ויש שיעור הדס וערבות בלאו החלק שבמים), ושמא בהדסים שאינם אוכל אין להם דין כבישה, ושכ"כ הבית דוד (סי' תנא), והבכורי יעקב (סי' תרמז סק"י) והפת"ש (סי' פז ס"ק יט). ושמא לא נשרה כ"ד שעות. ואע"ג שהפמ"ג (סי' קה משב"ז סק"א) כתב דאין לומר בזה ס"ס ולהתיר, ומשום שמרן הכריע בב' הספיקות לחומרא אין זה נכנס בגדר ספק כלל, מ"מ בהצטרף עוד ב' ספקות נראה דיש להתיר אפילו לכתחילה. ועי' כה"ח (סי' תעג ס"ק פ), ודו"ק.
ומה שכתב בספר חזו"ע – סוכות (עמ' שסג) שלא ישהה הלולב וההדס במים במשך מעת לעת, שיש פוסלים אותם בכבוש ובדיעבד כשרים הם. אולם היכא שאינו משהה את כולו אלא מקצתו ויש בנשאר שיעור הנצרך, בזה לכאו' יש להתיר לכתחילה גם לדידיה ולפיכך ראוי שישימו רק מעט מים בדלי בכדי שיהא ביוצא שיעור הראוי לנטילה. ואין להקשות דבלא"ה כיון שירדו גשמים מרובים על ההדסים והערבות בעודם מחוברים, א"כ ייפסלו מדין כבוש. הא ליתא דכיון דהם מחוברים לקרקע לא שייך בהו כבישה וכמ"ש הפת"ש (סי' קד סק"ג) גבי כבישה בדבר חי. וע"ע בפמ"ג (או"ח א"א סי' תמז ס"ק מו).
ה). והנה יש לעיין מה הדין לגבי אותם רבים המניחים מגבת לחה ע"ג ההדסים והערבות בכדי לשמור על טריותן, האם יש לחוש בזה משום כבוש, שהרי עוטף את כל הערבות וההדסים וגם בלולב לא נשאר שיעור ד' טפחים, והנה בפמ"ג (משב"ז סי' קד סק"ג) דכבוש אינו אלא יבש במשקה צלול וכל שהוא רך ומתנענע ממקום למקום הוי רך מיקרי לענין כבישה וחמאה כשהיא קשה אינה מתנענע לא הוי כבישה. וכ"כ במשב"ז (סי' קה סק"א ד"ה ואשיב) "ולא בשניהם גושים אף שהם לחים קצת לא שייך גבייהו כבישה". ומבואר בדבריו לכאו' שכל שאינו שרוי בתוכו לא מיקרי כבישה, אולם הפמ"ג (או"ח סי' תמז א"א ס"ק מו) כתב דהוי כבישה כל שהוא טופח ע"מ להטפיח יעו"ש גבי דגים שרוצים הסוחרים להשאירם חיים ומניחים לחם השרוי ביין בפיהם, וכתב שכיון שנשרה הלחם הוי כבוש לענין פסח. וע"ע בפמ"ג (או"ח סי' תסז בפתיחה ד"ה ודע עוד) דמשמע מיניה דהוי דבטופח ע"מ להטפיח הוי כבישה ולענ"ד צריך לומר דמ"ש כאן "לחים קצת", היינו שאין בהם טופח ע"מ להטפיח. וכ"כ הגר"ש קולגר (השמטות לטוב טעם ודעת סי' יב) שאם הם ב' גושים שיש בהם טופח ע"מ להטפיח, יש בזה משום כבוש. וכן דעת החמודי דניאל (הל' מליחה סי' מא) דבטופח ע"מ להטפיח הוי כבישה. אולם מאידך מדברי היד יהודה (סי' קה ס"ק א') שכתב, דלא הוי כבוש אלא אם המים מסבבין את החתיכה. מוכחלכאו' דבטופח ע"מ להטפיח לא הוי כבוש. ואפשר דבמגבת העוטפת סביב ה' מינים גם לדידיה הוי כבוש ולא בא אלא לאפוקי כבוש מצד אחד. וכן מבואר במהרש"ם (בהגהה על המשמרת שלום שפ"ד סי' פג ס"ק יד) שגם בלחלוחית של טופח ע"מ להטפיח לא הוי ככבוש. ושוב בינותי שלכאו' באנו בזה למחלוקת הפרי חדש והבית לחם יהודה, שהפרי חדש (סי' קד סק"ח) כתב דלא שייך כבישה אלא בדבר צלול כמו מים וחלב לאפוקי שומן, אבל משום לחלוחית שסביבות העכבר לא שייך למיקרי בשביל זה כבוש. והבית לחם יהודה (שם סק"ד) כתב, דמדסתם האיסור והיתר (כלל ל סי' א') דשרץ מת שנפל לתוך מאכל צונן שיש בו רוטב או שאר לחלוחית הוי כבוש. משמע דסגי אפילו בלחלוחית מועטת. ואפשר שגם הפר"ח לא איירי בלחלוחית שיש בה בכדי להטפיח.
ולפיכך למעשה בודאי שהמקילין לעטוף את הד' מינים יש להם ע"מ שיסמכו ואין למחות בידם, ומ"מ הרוצים להדר, ובפרט לאחר שהוציאו הוצאות רבות על הידורם של ד' המינים, יש להם לסחוט את היטב את המגבת שלא יהא בו בכדי טופח ע"מ להטפיח, או שיקחו מגבת דקה שאין בה טופח ע"מ להטפיח. ומיהו אותם רבים שמניחים במקרר וכן הסוחרים, נראה דאין לחוש ואע"פ שיש מעט לחלוחית מחמת הקור, נראה דהוי מיעוטא דמיעוטא ואין בזה טופח ע"מ להטפיח, והרבה פעמים הלחלוחית והאדים נוצרים כתוצאה משינוי הטמפרטורה בעת שמוציאם מהמקרר.
