מקורות:
סל”ח נא ביד תסל”ח כי אכתוב בזה בקציר”ת האומ”ר טובא, כי לעת עתה אפס הפנאי, ובלא”ה הדברים פשוטים וברורים. והנה דעת מרן השו”ע שקיבלנו הוראות בחו”מ סי’ מ”ו סע’ כ”ד, דלגבי חתימת העדים חוששים לחזי כשיקרא, ומעתה, כבר העיר בשו”ת מהר”י ברונא סי’ צ”ד, שאם העדים חותמים לפני הקידושין, הרי זה מחזי כשיקרא, דהרי בכתובה שעליה חותמים כתוב דאנן סהדי איך פלוני אמר לפלונית הוי לי לאנתו וכו’ (וזאת מלבד פרטים רבים המוזכרים בנוסח הכתובה דלא שייכים לפני הקידושין). ונהי דבדרכי משה אה”ע סי’ ס”ו הביא דברי המרדכי, שכתב שיכולים לחתום לפני הקידושין (ואית דגרסי אף לפני הקנין) משום שתיכף עומדים לעשות את הקידושין והקנין וכו’ ולכן לא מחזי כשיקרא, מ”מ אין זו אלא קולא ליישב את מנהג אות קהילות שנהגו לחתום לפני הקידושין, ואנו בני עדות המזרח שמעולם לא נהגנו לחתום כי אם אחר הקידושין וקריאת הכתובה והקנין (וכפי שהוא המנהג המוזכר ברוב הראשונים – כפי שיראה המעיין בבעל העיטור שער ב’ ברכת חתנים, ובספר האורה ח”ב אות י”ד, ובאורחות חיים מלוניל ריש הל’ כתובות, ועוד רבים), למה לנו להקל בחשש זה (ואף אם יעשו קנין לפני החופה, לא פלטינן מהחשש לגבי נוסח הוי ליה לאנתו כנ”ל, ומה גם דלאו ברירא מילתא דמועיל קנין לפני הקידושין, ובפרט למנהגנו דאית לן כמה וכמה תנאים בכתובה וכמו שכבר העיר בזה הגר”מ שטנרבוך שליט”א בספר הלכות הגר”א ומנהגיו אות קפ”ד, ואכמ”ל, ואף לבני אשכנז כבר הורה זקן הגרי”ש אלישיב זצ”ל בספרו הערות על מס’ גיטין דף כ”ו ע”ב דיש להקפיד לעשות את הקנין רק לאחר הקידושין מתחת לקלונסאות עיי”ש). וכי תימא דעדיף לחתום לפני הקלונסאות כדי שיכנס לחופה עם כתובה חתומה כך שתהיה חופה הראויה לבי’, הרי אנן בני עדות המזרח דקיי”ל כדעת הרמב”ם ומרן השו”ע באה”ע סי’ ה”ן דהחופה איננה הקלונסאות כי אם היחוד בביתם (בביתם ולא באולם, כי לדידן אסור להתייחד באולם כפי שהארכנו בס”ד במקום אחר), ואף לסוברים דהחופה היא הקלונסאות הרי בעל כרחין דסבר”י מרנ”ן דלא בעינן חופה הראויה לבי’ כי הקלונסאות אינם ראויות לכך (וסברת החולקים צריכה ביאור, ועכ”פ לדידן אין אנו צריכין לזה).
וזאת שנית, דאם העדים יחתמו לפני קריאת הכתובה (שנעשית בין הקידושין לנישואין), נמצא שחותמים בלי לשמוע על מה חותמים, ויש בזה עקולי ופשולי טובא כפי שביארנו בס”ד בארוכה בספרי הדל שושנת העמקים ח”ג (כתובות כרך א’) שורש ב’ (ראה שם וראיתם את האר”ש מה היא). והחשש השני הלזה אלים טפי לדידן הספרדים, דאצלנו אין הסכום של תוספת כתובה סכום קבוע (אם כי מצד זה היה אפשר לבקש מהעדים לקרוא את הסכום לפני החתימה שלפני הקידושין, אבל לגבי קריאת כל הכתובה כולה – המציאות היא ברורה שלא יעשו כן מעצמם).
ואף לגבי בני אשכנז, במנהגי מהרי”ל (ספר היסוד לכל מנהגי אשכנז) הל’ נישואין מביא חתימת הכתובה בין הקידושין לנישואי, וא”כ אף דהרמ”א במפה באה”ע סי’ ס”ו סע’ א’ הביא להקל לחתום לפני הקידושין, כתב הלבוש שם סע’ י’ דלא היה ראוי שינהגו כן, משום חשש דמחזי כשיקרא, ומה שנהגו כן כתב שם משום שהיו דהיו עושים החופות בערב שבת ולפעמים יש תיגרא ביניהם ומשהין את הכתובה עד סמוך לחשיכה, ולכן כדי היו חותמין קודם וכו’, עיי”ש, והנה בעת”ה שכבר אין עושים חתונות בערב שבת, בטל הטעם למנהגם, ולא עוד אלא דלפום קושטא, מלפנים בני אשכנז בארץ ישראל ג”כ נהגו כמנהגנו בענין הנ”ל, ורק לאחר מלחמת העולם השניה כשעלו ארצה רבבות מבני אשכנז מארצות פזורם, הנהיגו גם כאן כהרגלם בארצות הנכר, וכבר התרעם על כך הג”ר חיים נאה זצ”ל בתשוה שהיא ל”ו נדפס”ה בקובץ אהלי שם ח”ח עמ’ רפ”ד למה זה ועל מה זה שבני אשכנז עזבו מנהג ארץ ישראל הברור והמובחר לשנות למנהגים תמוהים שצריכים ישוב, עיי”ש. וראה גם להגרי”ש אלישיב זצוק”ל בספר הערות על מס’ כתובות דף ק”ט ע”א, שהעיד בגודלו, דמנהג ירושלים עיה”ק לחתום על הכתובה רק אחרי הקידושין. וכ”כ הגאון מהר”י סופר מערלוי זצ”ל בספרו שו”ת אפריון חתנים סי’ טו”ב. ויתירה מזו נקט הגרש”ז אוייערבאך זצ”ל בשו”ת מנחת שלמה ח”ג סי’ ק”ג אות י”ז, דהמנהג עתה הוא לחתום רק אחרי החופה והיחוד, עיי”ש (ובקובץ מבקשי תורה אלול תשס”ב מובא שמו שהיה מעורר עכ”פ לא לחתום לפני הקידושין, משום מחזי כשיקרא, עיי”ש).
[וראה גם בספר מסוא משה סוויד עמ’ ס”ו, שכתב לפרש דברי המרדכי באופן אחר, דגם המרדכי לא התכוין אלא לפרש כיצד מותר לעדים לחתום בלי לקרוא בעצם, דסומכין על קריאת הקהל, אך לעולם גם המרדכי מודה דאינם יכולים לחתום עד לאחר הקידושין וקריאת הכתובה, דלא כהבנת מור”ם, עיי”ש. ובערוך השלחן עפשטיין אה”ע סי’ נ”ה סע’ כ”ה נקט בהנח”ה סובר”ת דאף לדעת מור”ם העיקר הוא “לכתוב” את הכתובה לפני הקידושין, אך לא לחתום עליה, עיי”ש היטב].
ועכ”פ לדידן הספרדים ובני עדות המזרח, המנהג פשוט וברור לחתום רק אחר הקידושין וקריאת הכתובה והקנין גם בדורות האחרונות, וכפי שעיני כל תחזינה בסדרי קידושין השונים כגון בנהר מצרים חופת חתנים אות י”ב ובחשב האפוד סי’ ס”ו סע’ ז’ ובנתיב עם סי’ ס”ו עמוד י’ ועוד. והוא המנהג המובחר, דבזה פלטינן מכל נדנוד של חשש, וכנ”ל, וממילא גם פשיטא דאסור לנו לשנותו. וכבר מצינו לג”ע מרן החיד”א בספרו מעגל טוב השלם עמ’ ס”ב, שכתב וז”ל: וים אחד, בהפצרה גדולה הלכתי לז’ ברכות (א”ה כלומר לחתונה) ובמצאתי אמרתי שטעו בג’ דינים, א’ שהכתובה היו בה כמה מחקים וכו’, ב’ שחתמו קודם קידושין וז’ ברכות וחתמו אשקרא דכתיב בגווה וצביאת כלתא דא והוות ליה לאנתו וכו’.” עכ”ל.
וכן העלה מרן מוהרע”י זלה”ה בשו”ת יחוה דעת בכרך הנדפס לאחר פטירתו (חלק ז’) סי’ קצ”ה, דאין לעדים לחתום על הכתובה עד לאחר הקידושין והקנין, דבוודאי אין שום היתר לשנות מנהגנו בזה, דהוא שינוי לגריעותא טובא, דמחזי כשיקרא. [ושם בתשובה השניה כתב דגם בחו”ל יש להנהיג כן, עיי”ש]. וכ”כ בילקו”י חו”ק פרק ה’ סע’ י”ב. עיי”ש.
וכל זה כתיבנא בעניי בקצ”ר אמיץ ממש מפני דוחק השע”ה, וראה בזה אר”ש טובה ורחבה בדברי ידידינו הרה”ג ר’ אליהו בר שלום שליט”א בספרו הבהיר משפט הכתובה הנמ”ח ח”ו פרק נ’ סי’ י”א, ולמחותננו היקר הרה”ג ר’ זמיר כהן שליט”א בשו”ת נזר כהן ח”ב חאה”ע סי’ ל”ג. ראה שם ותרווה צימאוניך.
