מקורות ונימוקים:
האם טיפות שקופות היוצאות מהאבר קודם תשמיש – נחשבות זרע על פי ההלכה
בגמרא בנידה דף מ"ג. מבאר שמואל מה נחשב שכבת זרע, זה לשון הגמרא שם:
אמר שמואל כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה, מ"ט שכבת זרע אמר רחמנא בראויה להזריע.
לישנא אחרינא אמר שמואל כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מטמאה.
מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא, איכא בינייהו נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה.
מדברי הגמרא עולה שזרע שיוצא שלא בהרגשה, וגם אינו יורה כחץ, אינו נחשב זרע לעניין טומאה וטהרה, וגם אינו מזריע ואינו ראוי להולדה.
הואיל וכך, טיפות שקופות ריריות מעט, היוצאת מפי האמה קודם קיום יחסי אישות, אינן נחשבות זרע לבטלה, ואין הגבר צריך להזדרז ולמהר לקיום המצווה, ולמהרה בפיוס חיבוק ונישוק, כדי למנוע עצמו מהן.
טיפות היוצאת בשעת קישוי מבחינה רפואית
גם מבחינה רפואית טיפות אלו אינם נחשבות זרע, ואינן ראויות להולדה. אלא הם מכונות נוזל טרום שפיכה (בשפה הרפואית נקראות גם פּריקאם, פרי-קאם, או טיפות אהבה בתרגום מאנגלית). נוזל זה מופרש על ידי בלוטות קאופר הנמצאות מתחת לערמונית, והרכבו דומה לזה של נוזל זרע, אך יש ביניהם הבדלים כימיים משמעותיים.
תפקידו הביולוגי של נוזל זה, על פי הרפואה, לנקות את הצינור המשותף לשתן ולזרע מחומציות השתן העלולה לפגוע בזרע, בנוסף ליצור סיכה כדי שהזרע יעבור בקלות. נוזל סיכה זה מצטבר וממלא את צינור השופכה בעת הקישוי, וכאשר הקישוי מתחיל ליסוג, חלל צינור השופכה מתכווץ וחלק מהנוזל שמילא אותו נדחף החוצה.
מבחינה מציאותית, טיפות אלו יכולות לצאת גם בעוררות מינית מועטת, הרבה לפני התעוררות ממשית להוצאת זרע.
טיפות היוצאות קודם תשמיש – על פי הקבלה
אולם בספרי המקובלים אנו רואים כי החמירו מאוד מאוד, גם בנוגע לטיפות אלו היוצאות קודם תשמיש למרות שאינם זרע כאמור.
דהנה בספר פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המטה פרק י"א כתוב, מורי האר"י זלה"ה אמר כי גם אותן טיפין שיוצאין מן האדם קודם הזיווג הם בכלל שז"ל וצריך תיקון גדול על זה ע"כ.
גם בספר אור החיים על התורה פרשת ויצא על פסוק "ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו ויבוא אליה" כתב האור החיים לבאר מה הטעם שלא הרגיש יעקב בהחלפת רחל בלאה, בזה"ל:
טעם שלא הרגיש בה הוא לחששת צדיק וישר ונאמן רוח לבל יכשל במכשול האנושי אשר יתאוו תאוה קודם קרוב אליה ויטיפו ממנו צחצוחי טומאה קודם התחלת מצוה. ומי לנו גדול מיעקב אבינו עדות לו בתורה (לקמן מ"ט ג') ראשית אוני, ועיין מה שכתבנו שם, אשר על כן הרחיק הראות בה ותיכף ומיד בא אליה לשמור חומו בל יחלל בריתו ברית קודש, וגם אחר גמר ביאה לא הכיר בה כי כיבה הנרות כמשפט לאוהבי שמו (או"ח סי' ר"מ) עד אור הבוקר.
אמנם ישנם שכתבו שאין מוסמך הדבר בדברי האר"י ז"ל שהתכוון לטיפות היוצאות קודם תשמיש, ויש הגורסים שלא הקפיד אלא לעניין טיפות היוצאות אחר מעשה התשמיש שיש לו לאדם לשהות עד שיצאו כולם לפני שפורש. אולם פשטות דברי המקובלים מורים שיש קפידא בדבר גם בטיפות היוצאות קודם התשמיש. ויעויין באריכות רבה ובהיקף נפלא בזה בשו"ת עולת יצחק לגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א חלק ב' אבן העזר סימן רמ"ב.
ההוראה למעשה בנוגע לטיפות היוצאות קודם תשמיש
למעשה קשה עד מאוד להורות בעניינים חמורים אלו, וידועים דברי הבית יוסף אבן העזר סימן כ"ה שכתב לחלוק על דברי ר"י והרא"ש שכתבו להתיר להשחית זרע באקראי בעלמא, בביאה על אשתו שלא כדרכה, בזה"ל:
ואילו היה ר"י רואה מה שאמר הזוהר בעונש המוציא זרע לבטלה כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה לא היה כותב זה שכתב.
אמנם מקובלנו מפי רבותינו עמודי ההוראה, שיש להאריך בפיוס בחיבוק ונישוק, ואין מניעה מלהאריך בזה כפי הצורך, כפי שהביא הסטייפלער באגרותיו, בשם החזון איש.
כמו כן נראה מדברי המשנה ברורה על השו"ע או"ח סימן ר"מ סעיף שכתב לא יספר עם אשתו בעת המצווה בעניינים שלא מענייני התשמיש וכו', וכתב המשנה ברורה שם ס"ק ל"ח ולפעמים אפילו מעניני תשמיש ג"כ יש ליזהר שלא לספר מתחלה, כגון שהוא איש מחומם ויכול לבוא עי"ז לידי חטא. משמע שרק אם יבוא לידי חטא הוצאת זרע לבטלה הוא אסור, כפי שכתבו הפוסקים שהם מיעוט האנשים, אולם אם גם טיפות אלו הם אסורות, הרי רובא דעלמא יהיו אסורים לספר לפני התשמיש.
כעין זה מבואר גם בדברי האגרות משה אבן העזר חלק ד' סימן ס"ו שאין להימנע מחיבוק ונישוק אשתו טהורה שלא בעת קיום יחסי אישות, גם אם יגיע לידי קישוי, כל זמן שאין חשש הוצאות זרע לבטלה. זה לשונו שם:
הנה בדבר חבוק ונשוק לאשתו כשהיא טהורה לו … הנה זה דבר שמפורש להיתר ולפעמים הוא גם מצוה ביוצא לדרך סמוך לוסתה ראוי להחמיר לפקוד בתשמיש כדאיתא ברמ"א יו"ד סימן קפ"ד סעי' י'. דכל מיני קורבה ואהבה שרי מלבד תשמיש וכתב הש"ך אפילו בחבוק ונשוק ומסיק דהוא גם מצוה. אבל כבר כתבתי באג"מ אה"ע ח"א בסוף סימן ס"ח דהוא ביודע שלא יוציא זרע ויכול לסמוך ע"ז משום דבאשתו שרגיל בה לא חיישינן שיבא מזה לידי הרהור להוציא זרע, אבל מסתבר שאם אינו חושש להרהור דהוצאת זרע אלא שיש לחוש לקישוי האבר אין לאסור, דהא הרמב"ם כתב בפכ"א מאי"ב ה"ט אשתו של אדם מותרת היא לו ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה, ובלא קשוי לא שייך לבעול כלל הרי מותר להתקשות אף לעשות מעשה ביאה שלא כדרכה כשהוא סבור שלא יוציא זרע עי"ז אף שלא ידוע לנו מציאות כזה.
