בס"ד
נופש, טיולים ובתי מלון בשנת האבל
מקורות ונימוקים:
א). בטור ובשו"ע (יו"ד סי' שפ סעיף כה) הביאו דברי הירושלמי בסוף מועד קטן (פ"ג סוף הלכה ח') שעל כל המתים אסור לילך בסחורה עד שלושים יום ובאביו ואמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לך עמנו. וכתב הטור בשם הרא"ש, דהיינו טעמא שההולכים לסחורה למרחוק איכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהוא בשיירא גדולה ושמחים הרבה בדרך. ע"כ.
ולכאו' צ"ע ממ"ש התוס' (מו"ק כב: ד"ה ולשמחת) שאין שמחה בלא אכילה ושתייה ומותר להיכנס לבית השמחה כשאינ ואוכל, וכ"כ רבי יהודה אברצלוני הובא בטור (סי' שצא) ובשו"ע (שם ס"ג) בדעת י"א. וכ"כ בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' קנז). ומ"ש הט"ז (סי' שפה סק"א) דאבל על אביו ואמו אינו רשאי להזמין לאחרים או להיזמן, יש לפרש דהיינו דווקא באכילה ושתייה, וכ"כ בשו"ת בנין עולם (יו"ד סי' סב). וכיון שאפילו לבית המשתה מותר להיכנס ללא אכילה, ואע"ג שהוא מקום שמחה. מהכת"ת לאסור לצאת לדרך שהוא דומה לשמחה. ואפילו בסעודת מרעות שאסרוהו הוא מפני שיש בה אכילה ואין שמחה ללא אכילה ושתייה.
ויש ליישב בשני אופנים, או שהיו אוכלים ביחד כל בני החבורה ושותים ומשתכרים עמהם בדרך ולפיכך אסרוהו, ומה שלא אסרוהו כל י"ב חודש כשאר שמחות לפי שעיקר הליכתם היתה לצורך סחורה ולא למשתה שהוא מקום שמחה. אי נמי, לא אסרוהו מצד האכילה אלא לפי שבמציאות היתה שם שמחה וצחוק גדול לפי שהיו בשיירא, ולפיכך לא אסרוהו כל י"ב חודש אלא בשיעור גערה לפי שגרע מבית חתנות ושאר סעודת מרעות שהיו קובעים מקום אכילה ושמחה, לא כן בנד"ד שלא קובעים יחד לאכול ולשתות.
ב). והנה הנוסעים לנופש ולהבראה, פשיטא שאינם בכלל זה ואפילו אותם הנופשים בבית מלון עם נשיהם ובני ומשפחתם, שרי ואפילו בתוך ל', וכ"כ הגרש"ז אויערבך הוב"ד בקובץ מבקשי תורה (קובץ כח), וכן דעת הגר"מ אליהו הובא בס' מאמר מרדכי (אות' קצט), וכן דעת הגרי"ש אלישיב הובא בס' אשרי האיש (הל' אבלות) וכן התיר בס' משמרת שמחות – קארפ ח"ב (עמ' תרפה).
אולם בני ישיבה דמי טפי לשיירא שהולכים קיבוץ גדול ויש שמחה גדולה לא רק בדרך אלא גם בהימצאם יחד בפונדק ובבית הארחה שמתארחים שם, וכן ברוב התוכניות בימים ובלילות שיש בהם שמחה יתירה ועליזה, ולכאו' הוי שפיר דמי להנ"ל, שאין להשתתף על אביו ואמו אלא לאחר שיגערו בו חבריו ויאמרו לו בא עמנו. וכן העליתי בספרי תורת הישיבה מהדו"ב (עמ' תלא), בשם ספר גשר החיים (פכ"א סי' ז' אות ט').
אולם מה שכתבתי שאין להתיר כל י"ב חודש והסתמכתי עמ"ש בספר יוסף אומץ (יוזפא עמ' 330 דיני השלושים וי"ב חודש), הנה נמשכתי אחר מה שנמשכו כמה אחרונים אחר דבריו. אולם עתה שבתי ועיינתי שוב בדבריו שלכאו' זה נגד הירושלמי והשו"ע שלא אסרו אלא עד אחר שלושים וגערה, וראיתי שכתב בזה"ל: כל שלושים וי"ב חודש צריכים להימנע מטיול וראיה גדולה לזה המנהג שאין האבל יוצא מפתח ביתו רק לבית הכנסת, וקשה וכי נוהג אבלות יותר בשבת יותר מבחול, אלא על כרחך בחול מסתמא הליכתו לצורך מחייתו, לכך שרי מה שאין כן בשבת. ממילא דטיול אסור בחול וכל שכן בשבת. עכ"ל. והנה ראייתו מהמנהג שנהגו בעירו שאין האבל יוצא מביתו כל י"ב חודש אלא לבית הכנסת. אולם מנהג זה לא ראינו ולא שמענו במקומנו, וממילא אין דבריו מוכרחין כל עיקר לאסור טיול כל י"ב חודש, ובפרט שהוא נגד המופרש בירושלמי ברא"ש ובטור ובשו"ע. ולפיכך אין אחר דבריהם כלום ויש להתיר לאחר ל' יום וגערה. ושו"ר שכבר יצא להשיג בצדק על דבריו בס' משמרת שמחות – קארפ ח"ב (עמ' תרפה), וכן העיר ע"ד היוסף אומץ הגר"י הלל בשו"ת וישב הים ח"ג (סימן לז), ולפיכך התיר לאבל בתוך שנתו ללכת לים או לטיול ולבית מלון וכיוצ"ב. אולם מה שכתב שם הגר"י הלל שליט"א שאין להתיר לבני ישיבה ללכת לטיולים חברותיים כשם שלא התירו גערה לענין השתתפות בשמחת מרעות. באמת שיש לחלק, דשאני שמחת מרעות שיש בה אכילה ושתייה ושם צורת כל עיקר השמחה, לא כן בנד"ד שהשמחה אינה מהאכילה ושתייה אלא מדברים נלווים, יש להתיר לענ"ד לאחר שלושים וגערה. וגם בספר חזו"ע אבלות ח"ב (עמ' קנח) העתיק לשון הירושלמי שגערה מהני אפילו בתוך י"ב חודש, וכתב ויש מי שאומר שדין זה לא שייך בזמננו (ערוה"ש). ומה שסיים "ומכל מקום כשיוצאים לטיול מאורגן יש לו להימנע מלצאת עמהם". כוונתו ברורה, שבאופן זה שייך הדין של הירושלמי וממילא לאחר ל' וגרעה מהני. ופשוט. ובהערות כתב, שיש להקל כשיוצאים התלמידים לטיול עם מוריהם אפילו נזדמן להם בתוך שלושים, לפי שאין התלמידים נהנים אלא מעצם הטיול ואין שם שמחה יתירה. אולם טעם זה לא יועיל להתיר בנד"ד לפי שעיקר השמחה בישיבות היא מהחיבור והצוותא. והרוצה להחמיר יותר ע"ע, רשאי לנסוע ברכב למקום ששובתים בו ולא ייכנס לתוכניות שיש בהם שמחה יתירה. ויותר מזה א"צ להחמיר שהרבה פעמים הדבר יביאנו לידי עצבות ואחריתה מי ישורנו.
