טחינת תותים ללא בדיקה ושטיפה

בס"ד

הכנת גלידה ושי'ק מתותים שאינם בדוקים

מקורות ונימוקים:

א). נחלקו הראשונים האם ביטול איסור לכתחילה הוא איסור תורה או איסור דרבנן, שדעת הראב"ד (איסור משהו פרק ב') דהוי מה"ת, אבל הר"ן (פרק גיד הנשה לה:) דהוי דרבנן, וכתב הש"ך (סי' צט סק"ז) שדעת רוב הראשונים דהיינו מדרבנן. ולפי"ז לכאורה הוי ספק דרבנן שהרי התותים אע"ג שהם נגועים מאוד והם בגדר מיעוט המצוי אפילו לפי"ד הריב"ש (סי' קצא) שכתב שהוא קרוב למחצה, וכל שכן לפי"ד המשכנות יעקב (סימן יז) שהוא קרוב ל10% והרבה אחרונים החמירו כוותיה. מ"מ אין זה אלא ספק שהרי אלו התותים שנטחנים כעת לא הוחזקו בודאי לאיסור, וכיון שכן הוי ספק דרבנן שיש להקל. אולם המעיין בפמ"ג (שם שפ"ד סק"ז) שכתב, דגם למאי דקימ"ל ספק דרבנן לקולא אין להתיר לבטלם לכתחילה בספק אם התערבו, חדא לפי שהוי ספק תורה שנתגלל לספק דרבנן ומבואר בש"ך (יו"ד סי' קט כללי ספק ספקא סעיף יט) דבכה"ג אזלינן לחומרא. (וכ"כ אחרונים רבים לא ע"ט האסף). עוד תירץ, דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא אלא בארע כך, אבל לעשות מעשה וליצור ספק דרבנן בהא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא. ולפי"ז אין להקל מטעם זה.

ב). אולם יש לדון לפמ"ש התרומת הדשן (סימן קעא) בדין כרי של  חיטים שהתליע ורחשו ממנו הרבה תולעים, האם יש תקנה לאותו כרי לטוחנו. וכתב ששמע שמיקלין בדבר לאחר שברר החיטים הנקובים מחמת התולעים, לפי שהתולעים בורחים מרעש הטחינה ונדנוד דרך דופני האפרכסת, וכתב הרב תרוה"ד דאף דאין דבר זה ברור אין להחמיר, ואין זה בכלל מבטל איסור לפי שיש ספק אם יתערב שם שום איסור, וגם אינו מכוין לבטל. אלא שהצריך לרקד הקמח לאור היום כדי לראות יפה אם נפלו בקמח תולעים (לאחר הטחינה) שמתו מההבל של הקמח, עכ"ד. והוב"ד בשו"ע (סי' פד סעיף יד). ולכאו' מוכח מהתם דאפילו הוחזק הכרי למתולע, יש תקנה לטוחנם לפי שאין ודאי איסור לפנינו ואינו מכוין לבטלם.

אולם אכתי יש לעיין דשמא התם הוי ס"ס דשמא אין תולעים, ועוד דשמא ברחו מרעש הריחיים (ואף שאין זה ברור וכמ"ש שם), אולם בנד"ד שאינו אלא ספק אחד, אין להתיר. אולם בש"ך (סי' פד ס"ק מ) מבואר, דאפילו בריחיים של יד, התיר התרוה"ד ואפילו שאין להם מקום לברוח. והיינו משום דאכתי ספק הוא אם נמצאים שם כלל. ומיניה נמי לנד"ד.

ואע"ג שמדברי הפמ"ג (סי' צט א"א סק"ד) לא נראה כדברי הש"ך בהבנת תרוה"ד שהרי כתב, שטעם ההיתר לפי שמצוי הוא שהתולעים בורחים "וכן הוא הדרך". ולפי"ז אין להתיר בריחים של יד. ובהגה' רע"א (סי' פד) ציין לדבריו. אולם הש"ך כתב דמשמעות המחבר כדבריו דיש להתיר אפילו ברחיים של יד, ונראה שלמד כן ממה שמרן כתב חיטים המתולעים מותר לטוחנן והוא שירקד הקמח לאור היום. הרי שלא חילק בין סוגי הרחיים. וכ"כ להתיר הרב חכמת אדם (כלל לח סעיף כד) דגם במקום שאין ס"ס כגון ברחיים של יד, יש להתיר. וגם מדברי תשובת רע"א (קמא סימן עז) משמע הכי, שהרי כתב להקשות על התרוה"ד, דכיון דטעם היתרו דכל דלא הוי ודאי איסור אינו אלא ספק ומכיון שאינו מכוון לבטל אלא לתקן את המאכל, שרי. א"כ מטעם זה גופא נתיר אפילו כשלא בירר את החיטים דשמא ברחו מחמת קול הרחיים, ומדוע הצריך לברר את החיטים. (ובאמת היה מקום ליישב לענ"ד, דבכה"ג דאיכא רוב מתולע קשה לומר דכולם ברחו מחמת רעש הרחיים ורק במקום דיש מעט תולעים יש להקל מטעם זה). ותירץ הרע"א דאם לא בירר החיטים קודם טחינתן אפשר שאין כאן ס' נגד התולעים. הרי שהבין שתרוה"ד היה מיקל אפילו בודאי מתולע ללא ברירה משום שמא ברחו באפרכסת, ולפי"ד כ"ש בנד"ד שיש להתיר דהוי ספק אם הוי בכלל מתולע ומכיון שלא מתכוין לבטל יש להתיר.

ויתירה מזו ראיתי בספר בית דוד – הספרדי (סימן כז) שכתב דאליבא דאמת התרומת הדשן התיר אפילו אין כאן ספק כלל והיינו אפילו לא ברר החיטים כלל והיינו שיש בהם ודאי תולעים מותר לפי שאינו מכוון לבטל אלא לתקן המאכל, וחיליה ממ"ש התרוה"ד גופא (סימן קיד) [וציין לו התרוה"ד בתשובה זו], גבי חיטים לצורך מצת מצווה שלא בררום היטב אלא בהעברה בעלמא מידה גדולה בשעה או שעתיים, וכתב להתיר זאת לפי שמתבטל יבש ביבש ואי"ז בכלל מבטל איסור לכתחילה, כיון שאינו מכוין לבטלו. ע"כ. ומזה הוכיח הרב ב"ד שמטעם זה בלבד יש להתיר ומ"ש התרוה"ד דספק אם נתערבו התולעים שם כלל, לרווחא דמילתא כתבו ובאמת אפילו ודאי נמצאים שרי לפי שמתכוין לתקן את המאכל. ועוד הביא ראיה ממ"ש הב"י (סי' פד סעי' יג) בשם הארחות חיים גבי דבש שנפלו בו נמלים דמותר להרתיחו לסננו. ואע"ג שוודאי מבטל טעם הנמלים שנמצאים במרקחת, וע"כ דכל שאינו מכוין לבטלו אלא לתקן המאכל שרי. והוב"ד בשו"ת פרי הארץ ח"ב (סימן יג), והרחיד"א בספרו מחזיק ברכה (סי' פד ס"ק טז). ולפי דבריהם כל שכן דבנד"ד שרי ואפילו בודאי מתולעים.

אולם באמת יש לדחות ראיותיו, דמ"ש גבי חיטים, התם היינו היתר בהיתר דקודם הפסח לאו איסורא נינהו, וכמ"ש הנודע ביהודה (מהדו"ת יורה דעה סימן נו) הוב"ד לקמן. וגם הראיה השנייה מנמלים בדבש, יש לדחות וכמ"ש בשו"ת רע"א (קמא סימן עז), לפי דהתם היינו טעמא דההיתוך הוא להפריד זה מזה, הדבש מהנמלים ולהשליך האיסור, אלא דממילא נפלט הטעם, זהו מקרי אין כוונתו לבטל דהא מראה בהיפוך שמפריד האיסור, אבל בטחינה שנתערב הכל יחד י"ל דמקרי קצת כוונתו לבטל. ובאמת שגם הש"ך (ס"ק לט) כתב להדיא להוכיח דאף התרוה"ד לא התיר אלא ע"י שיברור תחילה דאל"ה אינו ספק אלא ודאי איסור לפי שנמצאו תולעים ברובו של הכרי, יעו"ש.

ומדברי המג"א (או"ח סי' תמז ס"ק מה) לכאו' יש להוכיח כדברי הבית דוד וסיעתו שיש להתיר אפילו בודאי איסור כשאין כוונתו לבטל אלא לתקן המאכל, שהביא בשם הצמח צדק, שאין להתיר לשים ביין שהוכהה מראיתו חלב לבן כדי להצהיל מראיתו, דגזרי' שמא יבא לשתות ממנו עם בשר. וכתב עליו המג"א, דאין איסור בדבר כיון שאין כונתו לערבו כדי לשתותו בפסח או לשתותו עם בשר א"כ לא ה"ל מבטל איסור דאין כוונתו אלא לתקן היין וכ"כ בי"ד סי' פ"ד גבי דבש שנפלו לתוכו נמלים. עכ"ל. הרי שהתיר אפילו לכתחילה לבטל. אולם לפמ"ש הנודע ביהודה (תנינא סימן נז) דטעם היתרו של המג"א משום דהוי ביטול היתר בהיתר, אזלא הראיה. ומ"מ לא נראה כן במשמעות המג"א שהרי נימק טעם היתרו משום שלא מתכוין ואי טעם היתרו משום ביטול היתר בהיתר למה לי משום שאין כוונתו לבטל, אפילו בכוונתו לבטל לישתרי. ומיהו י"ל, דאפ"ה אין להתיר לכתחילה לבטל היתר בהיתר וכמ"ש הש"ך ובפמ"ג (סי' צט ס"ק כב) ולפיכך הוצרך לטעם זה. עוד יש לדחות ולומר דהתם אינו ודאי אלא ספק דשמא ישתה אחר בשר.

ומ"מ מצאנו לגדולים שפסקו דאפילו ודאי איסור כל שאין כוונתו לבטלם אלא לתקן המאכל שרי ואפילו לכתחילה, וכ"כ הריב"ש (סימן שמט) והובא ברמ"א (סימן קכא סעיף א') דמותר להניח חלב (בצירה) בין נסר לנסר בקנקנים של עץ בסדקים כדי שלא ינטף היין ואפילו לכתחילה, דהיין הנוגע בחלב כבר הוא מתערב עם היין האחר, ואין זה כמבטל איסור לכתחילה כיון שאין כוונתו לבטלו וליהנות מן האיסור אלא כוונתו לתקן הכלי ולהדביק סדקיו. ואע"ג שהפרי חדש (סי' סד ס"ק כו) דחה ראיותיו, מ"מ כתב שדינו נכון להלכה וכמ"ש הארחות חיים גבי דבש שנפלו בו נמלים, ואפילו לכתחילה שרי והביא ראיה לזה מהירושלמי דתרומות. מיהו עי' בשו"ת נודע ביהודה (תנינא סימן מו) שכתב שאין הוכחה מדברי הריב"ש להתיר לערב לכתחילה. וע"ע בספר דרכי תשובה (סי' צט סעי' ה' ד"ה ובענין) שהביא דכן ס"ל למהרי"ט דאפילו לכתחילה שרי לערב איסור בהיתר אם אין כוונתו לבטל האיסור ושכ"כ עוד אחרונים, יעו"ש.

ועוד רגע אחד אדבר מזה, דנראה לכאו' להביא ראיה עצומה מהמשנה במסכת תרומות (פי"א מ"ח): חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין. וכתב התוספות יו"ט, דאף כי עדיין יש טיפות של תרומה אין לחוש הואיל ואין מתכוין לבטל. ומשמע דדבר שאינו נחשב בעיני המבטל ושאין כוונתו לבטל מותר אף לכתחילה, עכ"ל. ובנד"ד נמי דאין לו שום הנאה מתולעים אלו, ואדרבה מואס בהם ואין לו כוונה לבטלה, ולא יכול להגיע לידי נתינת טעם, דודאי דיש להתיר לפי"ז ואפילו לכתחילה ואפילו הוחזקו במתולעים. מיהו לפמ"ש הגר"א (סי' צט סעיף ז') שממשנה זו יש ראיה לדברי השו"ע (סי' צט ס"ז) שכתב להתיר בכלי שנבלע בו ודאי איסור אלא שדרכו להשתמש בו בשפע היתר, ושאין זה מבטל איסור לכתחילה. ושלא כדברי הרמב"ם שכתב שאין זה אלא מקולי תרומה דרבנן. ולפי"ד יש לומר דדוקא בחבית התירה המשנה לבטל איסור לפי שלעולם אינו יכול להגיע לידי נתינת טעם, אולם היכא שיכול להגיע לידי נתינת טעם אסר השו"ע ואפילו ברוב היתר, ודו"ק.

וע"כ נראה דלהלכה דסו"ס מידי פלוגתא לא נפקינן, וע"כ יש עכ"פ לנקוט מילתא דמציעתא, דאם ידוע שיש כאן תולעים וכגון שהקופסא נגועה, או שמצא בקופסא זו ג' תולעים דהוי חזקה וכמ"ש השו"ע (סי' פד סעיף ט), אין להתיר לטחון את השאר, אבל בספק אפילו הוא מיעוט המצוי מ"מ לא ברירא שיש כאן איסור, ויש להתיר כיון שמכוין לתקן המאכל. ואע"ג שהרע"א בתשובה (שם) בתחילה רצה לומר דרק בב' ספיקות יש להתיר (שם) דאל"ה כל תערובות של בעלי חיים ואגוזי פרך שנפלו יתבטלו ברוב (ראה שו"ע סי' קי), לפי שאינו מכוין לבטל את האיסור אלא לשוחטן כדי לתקן המאכל והוי ספק איסור. אלא ששוב כתב לדחות זאת (בד"ה והנה במ"ש) שיש לחלק בין ההיתר עומד בפנ"ע לבין ההיתר מעורב יחד עם האיסור.

ג). ובנד"ד אע"ג דאיכא לברורי בנקל ועי' ש"ך (כללי ס"ס סי' קי אות לה) דיש להחמיר אפילו בס"ס היכא דאפשר ואין הפסד בדבר, ואפילו באיסור דרבנן היכא דאיכא לברורי מבררינן, (עי' פמ"ג ס"ס המחודשים אות ו'), ובפמ"ג (או"ח סי' רנב א"א ס"ק כו) ובמשנה ברורה (שם שעה"צ ס"ק מ). מ"מ כל זה היינו דוקא אם מונח לפני ספק איסור דרבנן או אפילו ס"ס, אבל בביטול איסור לא אסרו לבטל בספק איסור, לפי שדווקא אם יש איסור ודאי אמרינן דשמא מתכוון גם לאיסור ולא רק לתיקון המאכל, אבל כשיש ספק איסור ובא לתקן את המאכל לא אסרו לפי שאמרינן דאין דעתו בביטול על האיסור כלל, וא"כ אפילו איכא לברורי שרי דלא גזרו על ביטול איסור בכה"ג.

ד). ואע"ג שהט"ז (סי' צט ס"ק ז') כתב דכל מה שהתרנו לבטל איסור אם אין כוונתו אלא לתקן המאכל, היינו דוקא כשאי אפשר בענין אחר. וראייתו ממ"ש השו"ע (סי' קלז ס"ב) שאם דרך ענבים בגת של עובד כוכבים שלא הכשירו, מותר, שהרי החרצנים והזגים יש בהם ס' כנגד קליפת הגת. אבל אסור להוציא היין דרך נקב שהיין של עובד כוכבים יורד בו, שהנקב אסור והיין היוצא משם צלול מבלי תערובת החרצנים. והיינו אפילו היה בהם ס'. ומבואר שאין להוציא את היין דרך הנקב משום ביטול איסור, ואע"ג שאינו מתכוון לבטל האיסור אלא להוציא היין דרך הנקב. ומוכח דכל שאפשר בענין אחר אין להתיר. אולם עי' בנודע ביהודה ((חיו"ד סימן כו) בהגהה שדחה ראייתו, דשאני התם שבא לבטל האיסור בידיים שהרי אין כאן עדיין איסור, אבל היכא שכבר נפלו בו הנמלים וכיוצ"ב, יש להתיר אפילו אפשר בענין אחר. ולפי"ד הנוב"י היכא דכבר נפלו התולעים כמו בנד"ד אפילו כשא"א בענין אחר שרי כשכוונתו לתקן. מ"מ עי' בפת"ש בספרו נחלת צבי (סי' פד סעי' יג) מה שכתב לדחות דבריו בזה.

ה). אולם גם אם נימא כדברי הט"ז שאין להתיר במקום דאפשר בענין אחר והכי משמע ג"כ מדברי הש"ך (סי' צב ריש סק"כ) ועיי"ש בהגה' רע"א. וכ"כ הפמ"ג (משב"ז סק"ז) והוכיח כן ממרן השו"ע (סי' צט ס"ז, וסי' קכב ס"ה), מ"מ כבר כתב שם הפמ"ג דבמקום טרחא יש להתיר דהוי כא"א בע"א, והוכיח כן, יעו"ש. וה"ה בנד"ד דהוי טרחא יתירה אם יבדוק ויקלף את התותים דיש להקל כיון שאין איסורו מבורר ואינו מתכוין לבטל, ועוד, דאם יקלף הוי בכלל הפסד לפי שיפסיד הרבה מהפרי. וע"כ נראה דיש להתיר.

ו). ואע"ג שאפשר שמכונת הטחינה לא תטחן את התולעים מחמת קטנותם ודקותם ורואים זאת הרבה פעמים ע"י גרגרים קטנים שאינן נטחנין מחמת קטנם וה"ה בתולעים קטנים אלו, אולם עכ"פ לא יהא אלא ספק, והוי ספק אם יש תולעים בטחינה זו, ואם יש, שמא נטחנו נתערבו בס'. וכן ראיתי שכתב בספר פסקים ותשובות (סימן צט אות י' הע' 73) בשם  הגרש"ז אוירבך והגרב"צ אבא שאול דסגי לקצץ דק דק בסכין שאז יש ספק שנחתכו התולעים.