מקורות ונימוקים:
א). כתב הרמב”ם (הל’ שבת פ”ט הלכה ג’): המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו, “או דבר שאינו צריך בשול כלל פטור”. ע”כ. וכתב הרב המגיד בהסבר דברי הרמב”ם, דבדבר שאינו צריך בישול כלל, מותר לדברי הכל שהרי בגמ’ נחלקו גבי שמן אם יש בו משום בשול או לא, משמע דלכו”ע אם לא היה מוסיף בו הבישול היה מותר. וכן כתב הרב יד דוד הובא בליקוטים על הרמב”ם (שם).
ולפי”ז צריך לומר דמה שנקט הרמב”ם פטור, לאו פטור אבל אסור מחמת בישול, אלא אסור משום מיחזי כמבשל, ולפיכך בחדא מחתא כללם הרמב”ם יחד, המבשל דבר המבושל כל צורכו, וכן דבר שאינו צריך בישול ביחד עם המבשל בחמי טבריה. ולאו משום עצם איסור בישול, אלא משום דמיחזי כמבשל, כי כן דרך בישול. ולפיכך דייק הרמב”ם וכתב “המבשל על האור” דייקא. אבל אם מניחו כנגד המדורה או ע”ג פלטה חשמלית, מותר. וכן כתב הרב מנחת כהן (משמרת שבת שער ב’ פ”א או’ ב’), שהאיסור אינו על עצם הבישול אלא משום מיחזי. וכן הבין הרב אגלי טל (אופה או’ טו).
ובזה יש ליישב קושיית הפרי מגדים (משבצות זהב סימן שיח ס”ק ו’) וז”ל: ומה שכתב הר”מ ז”ל, דבר שאין צריך בישול “כלל” פטור, אין אנו בקיאין איזו הוא, הא דבר דשייך ביה בישול כפירות שטובין חיין יותר ממבושלים, דלברכה שהכל, בשבת חייב חטאת, דמכל מקום מבשל הוא אם רוצה וניחא ליה בכך. ואם אין ניחא ליה, מקלקל, ופטור אבל אסור. ע”כ. ולפי מה שנתבאר אין בזה קושיא, דאיירי בדבר הנאכל ומצד עצם הבישול אין לחוש, וכן אין לחוש משום איסור מקלקל, שאינו מבשלו אלא מחממו עד שמגיע לכלל יד סולדת בו. ומ”מ אין להתיר אם הוא על האש ומשום מיחזי כמבשל.
ב). וכעי”ז כתב הרב פרי חדש (יו”ד סי’ קיג) לענין בישולי גויים, דאם יש מאכל מעט אנשים שאוכלים מאכל חי אך רובא דעלמא אין נוהגים כן, פשיטא דבטלי במיעוטייהו וכדאמרינן בשבת דף (קמד:) גבי בית מנשיא שהיו סוחטין ברמונים דפרכינן דבטלה דעתן אצל כל אדם. וכן מבואר (שם דף צב:) ובעירובין (כט:) נמי פרכינן ופרסאי הוו רובא דעלמא. אלמא דאף באתראי אמרינן בטלה דעתן. אבל כל היכא דרובא דעלמא אוכלים אותו חי אפילו שיש מקומות שלא אוכלים כך, או אפילו אם יש מקומות מקומות, שיש שאוכלים אותו ויש מקומות שאינם אוכלים אותו, באותו מקום שנאכל, אין בזה בישולי עכו”ם ולא מיבטלי אהדדי, כיון שלא ידוע אי מינייהו רובא. עכת”ד. וכל שכן בנידון דידן דאין אכילת המאכל בצורה זו שייכת לאתר או למקום מסוים, אלא בכל מקום ומקום יש הרבה אנשים שאוכלים כך, אין בזה איסור בישול עכ”פ למי שאוכל כך.
ג). ואל תשיבני דא”כ אם יהיה היום דרך אנשים לאכול בשר חי באומצא, וכדאי’ בשו”ע (סי’ שח סעי’ לא) האם לא יהיה בכה”ג איסור בישול, והרי בשו”ע גבי מים ופירות חיים הנאכלים חיים, מבואר שיש בהם משום איסור בישול וכמ”ש השו”ע (סי’ רנד סעי’ ד’), אלא שנחלקו הפוסקים האם איסורם מן התורה או מדרבנן, עי’ בברכ”י (סי’ שיח סק”ג). אולם אה”נ איסור בישול אינו אלא כשמשתבח המאכל בבישולו ולא בעצם השינוי מחי למבושל, וכ”כ המשנה ברורה (סי’ שיח סק”א) דהמחמם את המים אף שהמים ראויים לשתיה ללא בישול, מ”מ חייב כיון דמשתבח ע”י הבישול. וכן מבואר להדיא בשער הציון (ס”ק קיד), דבפירות שכ’ השו”ע שיש איסור בבישולם היינו כשמשתבחים ע”י הבישול. ואם אינו משתבח הרי זה בכלל מ”ש הרמב”ם הנז’ דהמבשל דבר שאינו צריך בישול כלל, פטור.
ולא דמי למאכל בן דורסאי שמבואר ברמב”ם שאף אם הגיע לשיעור זה של שליש בישולו או חצי בישולו לכל אחד כדאית ליה, הוי איסור בישול מן התורה וכפי שמשמע מדברי הרמב”ם (שם), שרק בבישול כל צורכו, פטור אבל בלא”ה חייב, וכ”כ לדייק מדברי מרן בב”י (ריש סי’ שיח), וכ”כ החיד”א בברכ”י (שם). וכן דעת מרן השו”ע (סי’ שיח סעי’ ד’) דאם לא נתבשל כל צורכו יש בו משום איסור בישול. אולם לענ”ד בנד”ד אף הרמב”ם יודה להיתר, לפי שמאב”ד היינו ליסטים שהיה ממהר ואוכל מאכלו בשיעור זה שלא היה מבושל כל צורכו, ובטלה דעתו. אבל היכא שכמות אנשים גדולה בכל אתר ואתר אוהבים מאכל זה בצורה זו, לא אמרינן בטלה דעתם ואין בזה איסור בישול.
ולפי”ז גם בשר למרות שראוי לאוכלו חי, מ”מ משתבח בבישולו, ויותר נאכל ממה שהיה נאכל חי, אבל אה”נ אם דרך האנשים היה לאוכלו חי ולא מבושל, נמצא דהבישול לא הועיל לו כלל הרי זה בכלל מה שכתב הרמב”ם המבשל דבר שאינו צריך בישול, שהדבר נמדד לפי דרך האנשים שבאותו הדור.
ד). ואע”ג שעתה ראיתי בקובץ בית יוסף (גיליון לח) שהרשל”צ הגר”י יוסף שליט”א התחבט ממש בנידון דומה לנד”ד, לענין עוגת ‘הסופלה’ שהיא עוגה שאינה אפויה כל צורכה ומחממים אותה ע”ג הפלטה בשבת, ורצה לדמותו לענין בישול כמאב”ד כיון שאינה אפויה לגמרי, וע”כ אסר לחממה ע”ג פלטה בשבת. אולם לאחר המחילה יורשה לי להעיר, שלא דמי כלל, שהרי כלפי עוגה זו זה האפייה שלה, ואדרבה אינם מעוניינים כלל שיאפה יותר, ואם יאפה יותר הרי יתקלקל באיכות המאכל, ואינם חפצים אלא בחימום העוגה, ולא דמי למאב”ד כי עוכלא לדנא, דהתם כל שמתבשל יותר מעלי טפי. וגם בנד”ד אינם חפצים אלא בחימום המאכל ולא בבישולו ואדרבה בישול המאכל מגרע טפי באכילתו לפיכך לא דמי לבישול מאב”ד ויש להתיר גם לדעת הרמב”ם ומרן השו”ע.
ה). ובשו”ת ציץ אליעזר חלק יח (סימן לב) כתב, גבי ביצה שהיא עדיין קצת רכה, דבשבת מותר לגמור בישולה ולהקשותה, כגון שיתנה לתוך מים רותחים שבכלי ראשון שאינו ע”ג האש, או להניחה ע”ג מיחם שע”ג האש, ונימוקו, דהוי זה בגדר של מצטמק ויפה לו מפני דאזלינן בזה בתר הרוב, ואין הדבר תלוי במטרת האדם הפרטי, ומכיון שהרבה אנשים אוכלים את הביצה בבישול כזה שלא נתקשה כולה והיא עוד קצת רכה, תו מה שהאדם הזה שלפנינו רוצה להקשותה יותר כדי להכין לו מאכל ביצים עם בצל, וכיו”ב, נחשב זה רק בגדר של מצטמק ויפ”ל. והביא דבריו מרן הרב עובדיה יוסף בחזו”ע ח”ד (עמ’ של) וכתב על דבריו “וכן עיקר”. ועפי”ז התיר שם לערות מים חמים בכ”ר ע”ג ביצה שעירה עליה מער”ש מכ”ר, ואף אם ע”י העירוי אפשר שתתבשל יותר, הרי הוא דבר שאינו מתכוין, כי כל כוונתו שתתחמם ולא יותר. (ומ”ש שם שלכתחילה יש לערות מכ”ש, היינו משום שחשש לכתחילה לתי’ קמא דהתוס’ בשבת לט. דבכ”ר יש איסור משום מיחזי כמבשל) ומיניה נמי לנד”ד דחשיב כמצטמק ויפה לו לפי שכך דרך אכילת הרבה אנשים.
ו). ומה גם שיש לצרף דעת הרבה ראשונים דס”ל דתבשיל שהגיע למאב”ד, אין בו עוד משום בישול, הלה המה הרמב”ן, הרשב”א, הרא”ש הר”ן והמאירי, וראה עוד בביה”ל (ד”ה אפילו). ועי’ ביה”ל (סי’ שיח ד”ה אפילו). ואפשר דמה שמרן השו”ע (סי’ שיח ס”ד) הכריע דלא כוותיהו אלא כדעת הרמב”ם וסיעתו, הוא משום דהוי ספק פלוגתא בחשש איסור תורה, ואזל לחומרא, אבל בנד”ד שאינו מתכוין לבישול אלא לחימום המאכל, ואדרבה אם יתבשל הרי זה מקלקל, א”כ אין כאן איסור דאורייתא, ואפשר דגם השו”ע יודה להתיר, וע”כ גם אם נגדיר זאת כמאכל בן דורסאי ונלך אחר התבשיל ולא אחר אכילת בני אדם (דלדידם הוי כמבושל כ”צ), יש להתיר בנד”ד. וראה גם בשו”ת אור לציון ח”ב (פי”ז תשובה ט’ בביאורים) שבאיסור דרבנן יש לצרף דעת הראשונים דפליגי על הרמב”ם וס”ל דסגי במאב”ד.
ודומיא דהכי ראה גם בס’ ילקוט יוסף שבת ח”ג (עמ’ רמו) בשם מרן הגר”ע יוסף זצ”ל גבי עצמות עופות, שאם אינו חושב ואין רגיל לאכול את העצמות, מותר בכל אופן להעביר את העצמות ממקום למקום ואע”פ שגורם לבשלם, מ”מ כיון שאינו צריך את הבישול ואין דעתו עליו, אין לאסור. וכן דעת הגרש”ז אויערבאך בשו”ת מנחת שלמה ח”א (סימן ו’) בתשובה להגר”מ פינשטיין זצ”ל, דאם אינו אוכל את העצמות ורוצה רק לחמם, יש להתיר.
ומ”מ לפי מה שאסר המנח”ש למי שחפץ באכילת העצמות ובבישולם ואף שהם טפלים לעיקר המאכל המבושל. א”כ גם בנד”ד אם זה המניח ע”ג הפלטה לא אוכל את המאכלים הללו בדרך הזו אלא אוכלם מבושלים כל צרכם, אין להתיר לו להניחם ע”ג הפלטה, לפי שניחא ליה וחפץ בבישולם.
