מקורות ונימוקים:
א). הנה זה ודאי דבשעה ששומר על ילדיו הרי דינו כעוסק במצווה לכל מילי, ואין לך חסד גדול מזה "והלכת בדרכיו" כתיב, וקרוב קרוב קודם. וכן מבואר בשו"ת אור לציון שו"ת אור לציון ח"ב (פ"ז הלכה כג בביאורים) וזה לשונו: אשה המטופלת בילדים ועסוקה בכך כל היום ואין לה פנאי במשך היום להתפלל, פטורה לגמרי מן התפילה, שהרי היא כעוסק במצוה הפטור מן המצוה. והוא הדין לאיש, שאם האשה אינה בבית, כגון שהלכה ללדת, והבעל צריך לטפל בילדים ואינו מוצא זמן להתפלל, שפטור מן התפילה משום עוסק במצוה, ואף אינו חייב בתשלומין. וכן כתב בס' חזו"ע – פורים (עמ' יא) גבי אשה שיש לה ילדים קטני קטנים שפטורה מללכת לשמוע פרשת זכור. וע"ע בספר שיחות החפץ החיים ח"א (או' כז) עדות הרב אריה לייב זצ"ל בן הקדוש בעל החפץ חיים זצ"ל שכתב, אמי ז"ל כמעט לא התפללה כל זמן שלא יצאנו תחת ידה באמרה לי כי אבי פטרה מזה משום שהיא עוסקת בגידול בניה. וזה פשוט.
ב). אולם יש לעיין האם רשאי להתפלל בעת ששומר על ילדיו, או דלמא מכיון שעסוק במצווה פטור מן המצווה אין לו רשות לעוזבה ולהתפלל. והנה הריטב"א במסכת סוכה (דף כה עמוד א') כתב על המשנה דשלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. דמכיון שאינו פטור אלא בשעה שאינו יכול לקיים שניהם, כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שמתעטף בציצית או שיש מזוזה בפתחו אין לפטרו מכל המצות, וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו ותימה למה הגמ' הצריכה ללמוד דבר זה מפסוק לפוטרו בכהאי גוונא, והלא זה פשיטא דלמה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת, ותירץ וזה לשונו: דהא קמ"ל דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו, סד"א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות. עכ"ל. ומבואר בדבריו, שיש איסור לעזוב מצווה שעוסק בה ולעסוק במצווה אחרת. לפי שהיא כדבר של רשות מפני מצווה זו. וכן כתב האור זרוע (הלכות סוכה סימן רצט) דאפילו מצוה קלה אין לעזוב בעבור מצוה חמורה שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות. וכן מבואר במג"א ובפמ"ג הוב"ד בביה"ל (סי' עב ד"ה אם יש) שאפילו העוסק במצווה דרבנן אין לו לעוזבה כדי לעסוק במצווה דאו'. וע"ע בספר שדי חמד (מערכת הע' כלל מה) שכ"כ בשם כמה פוסקים ומכללם הרשב"א בחידושיו (סוכה כה.). ולפי"ז כל שכן בנד"ד שעוסק כעת במצווה דאו' של חסד, דכל שכן שיש איסור לעוזבה ולעסוק במצוות תפלה שהיא מדרבנן.
ומ"ש בשו"ת ארץ צבי – פרומר ח"ב (סי' סח) להביא ראיה מדברי התוס' (ברכות יח. ד"ה ואינו) דמי שמתו מוטל לפניו שפטור מק"ש ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי ובירושלמי מפרש טעמא מפני כבודו של מת. ואי נימא דעוסק במצווה פטור מן המצווה הוי רק רשות וכדברי הריטב"א, איך סלקא דעתך שיהא רשאי להחמיר הא הוי ברכה לבטלה. ולענ"ד יש לדחות, דהתם איירי אפילו אינו מטפל בו אלא נמצא בעירו ואפ"ה פטור מפני כבודו של מת, ובכה"ג סלקא דעתין שיברך, קמ"ל, ודו"ק. וכ"כ בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן סב), ובמ"ב (סי' ע סק"ה).
ג). ויש לעיין אם עבר והתפלל אם חשיב שקיים את המצווה או דלמא ברכותיו לבטלה, ועי' שער הציון (סימן תעה ס"ק לט) שכתב דשומר אבדה, או משמר המת, שאכל מצה בעת ההיא שיצא ידי חובה אלא שהסתפק אם יכול לברך ברכת אכילת מצה אקב"ו וכו', כיון שהוא אז אינו מצוה על זה. ומדברי הריטב"א הנז' אין הכרח, שלא קיים המצווה שעסק בה, אלא שאסור לו לקיים אותה והוי כרשות, אולם אפשר שקיים המצווה. אולם מ"ש לצדד שאין לברך על המצווה זו כיון שאז אינו מצווה, יש לעיין אמאי דין זה שונה מכל מצוות עשה שהז"ג, דלר"ת נשים מברכות וכן פסק הרמ"א (סי' תקפט סעיף ו') דהמנהג שנשים מברכות ואע"ג דהתם נמי אינן חייבות. ויש ליישב ע"פ מ"ש שם המג"א, דמ"מ אם קיימו המצווה אע"ג שאינן חייבות יש להם שכר, אבל בנד"ד כיצד יאמרו "וצוונו" כאשר יש איסור בידם לעשות מצווה זו וכמ"ש הריטב"א. ודו"ק. ולפי"ז בברכות התפלה שאין אמירת "וצוונו" אין ברכותיו לבטלה.
ד). ונראה דאע"ג שיש איסור לעזוב את המצווה בעת שעוסק בה וכ"ש מצווה של תורה, מ"מ אם עזב קיים את המצווה, ולא דמי לאונן שלדעת הרבה פוסקים אם עבר וקיים מצווה בעת אנינותו, לא יצא ידי חובת המצווה, ראה בברכי יוסף (יו"ד סי' שמא ס"ק יט), גבי אונן ששמע הבדלה מאיש אחר ונתכוון לצאת, שצריך לחזור ולהבדיל אחר הקבורה. וע"ע במחז"ב (סי' תפט סק"ז). וכ"כ הנהר מצרים (הל' אנינות אות לא). ועי' מה שהארכתי בשו"ת תורת מאיר ח"א (חיו"ד סימן כה).וע"ע בספר חזון עובדיה – אבילות ח"א (דיני אונן אות טו).
אולם שפיר יש לחלק, דאונן אינו בר חיובא כלפי כל המצוות, ומטעם כבודו של מת פטרוהו מכל המצוות וכמבואר בירושלמי (ברכות פ"ג הלכה א'), משא"כ בנד"ד שהוא בר חיובא במצוות, וכיוצ"ב ראיתי בש"ך בנקוה"כ (יו"ד סי' שמא) שחילק בין אונן לאנוס, דאונן לאו בר חיובא מיקרי ולפיכך אינו צריך להשלים תפילתו משא"כ אנוס.
ושוב מצאתי שכן כתב להדיא לחלק הפרי מגדים (במשב"ז או"ח סימן עא ס"ק ה) דהעוסק בצרכי ציבור ופסק וקרא ושמעו אחרים, שפיר יצאו ידי חובתם, דלאו פטור ממש אלא שעוסק במצוה אחרת, ולא דמי לאונן שבירך על תפילין ביום הראשון ואחרים שמעו, שלא יצאו ידי חובתן לפי שאינו בר חיובא. וכ"כ בפתיחה הכוללת ח"ב (או' כט). וכן כתב המ"ב (סי' ע' ס"ק ח"י).
ה). ומכל האמור נלמד שאין לאברך לצאת מביתו להתפלל במנין היכא שאשתו אינה בבית, או כשהיא ישנה ותשושה, וכל שכן שאין לו להביא את ילדיו התינוקות לבית הכנסת וכ"ש קטני קטנים, ורע עלי המעשה שאני רואה חדשים לבקרים שמביאים עגלות וכיוצ"ב לבית הכנסת, והרי מבואר ברמ"א (סי' לח סעי' ח') דכל העסוק במצווה פטור מן המצווה אם צריך לטרוח אחר האחרת, ורק אם יכול לעשות שתיהן כאחת "בלא טורח" יעשה שתיהן. וראה שם במ"ב ובביה"ל בשם הר"ן. ולהביא תינוקות אלו לבית הכנסת מלבד דהוי טירחא, ואינו בכלל יכול לקיים שתיהן, גם לא מצי לכוין בדעתו מפני שחושש כל רגע שמא יתעוררו ויבכו. וגם טורד כוונת האחרים בזה. ומזה הטעם נמי אינו חייב להוציא הוצאות או לטרוח ולהביא "ביבי סיטר" ולשמור, דהרי זה בכלל טורח שכתב הרמ"א לפוטרו.
ו). ואם מחמת ששומר עליהן עבר הזמן, נחלקו הפוסקים אם צריך להשלים תפלתו בתפלה שלאחריה, עי' בפת"ש (סי' שמא ס"ק יח), ובדגול מרבבה (שם). ועי' במשנה ברורה (סי' צג סק"ח) שכתב דאין צריך להשלים ודלא כהט"ז. וע"ע בס' חזו"ע אבלות ח"א (עמ' קמא) משכ"ב. ונכון לענ"ד שבכה"ג יעשה תנאי קודם תפלתו, דאם אינו חייב, הרי מתפלל תפילת תשלומין.
