מקורות ונימוקים:
עיקר האזכרה הוא חודש הי"ב וכן עלייה לקבר וכמבואר בב"י (סי' שדמ וסי' תב) ובעוד דוכתא טובי, ומכל נהגו רבים לערוך אזכרה גם ב11 חודש מהטעם שכתבנו, וכן כתב הרב בן איש חי וראה באריכות בשו"ת קול אליהו ח"ב – טופיק מה שהאריך במקורות בזה.
ולענין שנה מעוברת מה העיקר:
א). הנה כבר נו"נ בשאלה זו גדולי האחרונים, והעתיק לך מה שכתבי ספרי שו"ת תורת מאי רח"א (חיו"ד סי' לב):
כתב מרן הב"י (יו"ד סו"ס תג) בשם התשב"ץ, שיש להתענות ולומר קדיש בכל שנה ביום שמת אביו, ובשנה מעוברת, בשנה הראשונה יתענה ויאמר קדיש באדר ראשון, ובשאר שנים, באדר שני. וכתב הב"י טעמו, דמשפט רשעי ישראל 'שנים עשר חודש' בגיהנם, ולא אמרו שנה. הילכך שנים עשר חדש מנינן. ע"כ. ולפי נימוק זה, יש לערוך בשנה הראשונה את 'האזכרה', העלייה לקבר והדלקת הנר מיד בסיום הי"ב חודש הגם שאינו החודש שבו הוא נפטר, כיון דכל הלימוד והסדר שאנו עושים ביום הזה, הוא כדי להעלות את נשמתו ולהכניסו לגן עדן, וכמבואר בדברי המהרח"ו (שעה"כ שער הקדיש) בשם רבו האר"י ז"ל, א"כ יש לעשות את היארצייט בסיום הי"ב חודש דווקא, והיינו בחודש כסליו ולא בחודש טבת. וכ"כ הט"ז (סי' תקסח סק"ד), דכיון דמשפט רשעים בגהינום י"ב חודש ותו לא, מה"ט גופא אין האבלות ממשיכה ותיכף יש לעשות את היארצייט אז ואפילו קברוהו חודש אחר כך, דאחר י"ב חודש אין עוד מידת הדין מתוחה. ע"ש. גם הלבוש (סי' תרפה) העלה, דמי שמת לו מת בחודש אדר א', לשנה אחרת, עושה היארצייט אחר י"ב חודש, והיינו בחודש שבט, ונימק, דכיון דמציל את אביו באמירת הקדיש בשנה הראשונה מדין גיהנום, א"כ למה יאחר כפרת אביו שאין משפט הרשעים בגהינם יותר מי"ב של חודשי הלבנה, מדכתיב 'והיה מדי חודש בחודשו' וכתיב אחריו 'ואשם לא תכבה', וכו'. והכי מוכח קצת מלשון השו"ע (סי' שדמ סעיף כ) שכ', תכלית הי"ב חודש מבקרין ומשכיבין אותו. ודוחק לומר דאיירי רק בשאר שנים.
ב). אולם מנגד, דעת הב"ח (סו"ס שצה) שיתענה ויאמר קדיש בחודש הי"ג, ע"ש. והב"ד הש"ך (שם סק"ב). וכן מוכח דעת הב"ח ממ"ש (סו"ס תב). ויש שהביאו ראיה לדבריהם ממה שכתב המאמר מרדכי (סי' תקסח סק"ז) וז"ל: ומ"מ נ"ל פשוט מתוך דברי הראשונים והאחרונים, שאם מת בניסן או באייר או באחד משאר החודשים אין חילוק בזה בין שנה מעוברת לאינה מעוברת דלעולם התענית הוא חודש שמת בו, ושמעתי אומרים שבשנה מעוברת הוא חודש אחד קודם החודש שמת בו, והוא מנהג בורות בעיני אין צריך להשיב עליו. עכ"ל. ומזה הוכיחו דאלו שנוהגים את כל דיני היארצייט שלא באותה חודש שנפטר, הוא מנהג בורות. אולם לאחר המחילה לא ראו מ"ש ע"ז הגאון רב פעלים (חאו"ח ח"ד סי' מא) שפשטות דברי המאמר מרדכי מורים דקאי רק על שאר שנים, ולא על השנה הראשונה, היינו שאותם אנשים שעליהם מדבר המאמ"ר היו נוהגים התענית גם בשאר שנים מעוברות לעשות חודש אחד קודם החודש שמת בו לפי שהיו חושבים אותו כחודש נוסף. אבל לעולם בשנה ראשונה יש לנהוג לעשות האזכרה אחר י"ב חודש ולא אחר שנה.
ג). ואני הקטן אומר, דאף אם נניח שדברי המאמ"ר קאי נמי על שנה ראשונה, אכתי אין ראיה לנד"ד, דהמדקדק בדברי המאמר מרדכי יראה, שדבריו מוסבים רק על דין התענית, ובאמת שחילוק גדול יש בין דין התענית לשאר דיני היארצייט שנוהגים ביום הפטירה, דהנה מבואר בלבוש (יו"ד סי' תב או' יב) דהטעם לתענית ביום פטירת הוריו, הוא שיעשה תשובה מפני הסכנה דריעא מזליה ביום זה שמתו אביו ואמו. וכ"כ בספר חסידים (סי' רלא, רלב). ולפי"ז דין התענית הוא דווקא בחודש שמתו, דמזליה דחודש הוא דקא גרים ליה, ולפיכך אפילו נקבר ביום אחר, מ"מ לענין התענית כתב השו"ע (או"ח סי' תקסח ס"ח), דיום המיתה קובע ולא יום הקבורה. והיינו טעמא כמ"ש הלבוש דיומא דריע מזליה קא גרים. אבל שאר דברים המועילים לנשמת הנפטר להכניסו לגן עדן כקדיש ולימוד והדלקת נר, שפיר יש לעשותם דווקא בסיום הי"ב חודש שאז נגמר דינו של הנפטר ויעלו את נשמתו ולמה ימתין בכפרת האב ויאחר משפטו ודינו וכמ"ש הלבוש. וכן ראיתי שנחית להאי חילוקא הגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי ח"א (סי' עב) ולאחר שפלפל בנידון זה, כתב סוף דבר, לענין אמירת קדיש והפטרה וסדר הלימוד המתוקן וכו', העיקר הוא בסוף י"ב חודש ורק לענין התענית, לפמ"ש הלבוש יתענה בחודש הי"ג. וכן חילק בשו"ת פרחי כהונה – לרבי מסעוד הכהן (חיו"ד סי' נב). גם בשו"ת דברי יוסף – אירגאס (סי' נז) כתב, דמי שנפטר בשנה מעוברת בחודש שלפני העיבור, דלענין התענית שהוא לזכרון יום צרתו ואנינותו, בין שתהיה שנה מעוברת ובין שתהיה שנה פשוטה יש לעשותה לעולם ביום שמת בו, דומיא דט"ב וכו', ומ"מ בשנה הראשונה לפטירתו יתענה גם בסוף הי"ב חודש, לפי שבו ביום פוסק מלומר קדיש יש לו להתענות משום כפרת אביו. עכ"ד. ומשמע דלענין שאר דברים שהם רק לע"נ הנפטר כהדלקת נר וכו', דאינם אלא לתועלת הנפטר, יעשום רק בסיום הי"ב חודש, אלא שלענין התענית שהיא תלויה בחודש, יש לנהוג גם בחודש הי"ג.
וגם בשו"ת רב פעלים ח"א (חאו"ח סי' מא) העלה בנד"ד, דכל ענייני הלימוד ושאר מצוות הנהוגים ביארצייט יעשום בתשלום הי"ב חודש, וגם יתענו אז. (ומ"ש גם התענית, היינו משום שהזכיר עוד טעם לתענית, דהוי כמקריב קרבן במיעוט חלבו ודמו, והוי לכפרת אביו ואמו, לפיכך יש להקדים ולעשותה גם בסוף הי"ב חודש, ובאמת דהכי מבואר גם בלבוש באו"ח סי' תרפה, ולפי"ז דברי הלבוש סתרי אהדדי, וכבר עמד על מדוכה זו בשו"ת נשמת כל חי שם). ומ"מ כתב, דבעירו בגדד נוהגים לעשות כל דיני היארצייט גם בחודש הי"ג כולל התענית. ומשמע שם מתורף תשובתו, דהעיקר הוא החודש הי"ב. וכ"כ לחלק בשו"ת איש מצליח ח"ב (סימן לח), דיעשו הלימוד והקדישים אחר י"ב חודש, והתענית אחר י"ג חודש. וכן פסק הגר"מ אליהו זצ"ל בספר צרור החיים (או' רמג), דהעיקר הוא החודש הי"ב. וכשהרצתי דברי אלו לפני אאמו"ר שליט"א הסכים עימי בזה להלכה. ודלא כמ"ש בס' ציוני הלכה (עמ' תריא) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל דהעיקר הוא החודש הי"ג גם לענין עלייה לקבר. ומ"ש שם הה"כ בהע', דהרב פעלים הוא יחידי בדבר, לא"ה השתמיט מיניה כל דברי אלו הפוסקים.
ד). ובדברי מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל ראיתי מבוכה בזה דבחזו"ע – אבלות ח"ג (עמ' רלא) כתב, דיש לעשות האזכרה, הלימוד, הדלקת הנר והתענית, בחודש הי"ג, ובמקורות שם כל יקר ראתה עינו מכל מה שכתבנו, אלא שהוכיח זאת ממ"ש פוסקים רבים שיש להתענות בחודש הי"ג, ומזה למד דה"ה גם לשאר עניני האזכרה, דהחודש הי"ג הוא העיקרי. אולם לפי המבואר אינו מוכרח כלל, ויש להפריד בין הדבקים כאשר כל עין תחזה מישרים. מה גם שהשמיט דברי מרן הב"י (סי' תב) ששפתיו ברור מיללו דהחודש הי"ב הוא העיקר. ומ"מ צ"ע דבשו"ת יביע אומר ח"י (סי' נה או' כט) בהערותיו שם על הרב פעלים, כתב, דבשנה ראשונה יש לו לעשות התענית והלימוד בסיום הי"ב חודש וכדעת הדברי יוסף, ושלא כמ"ש הרב קרית חנה דוד, ע"ש. וגם בנו הראש"ל הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א בספרו ילקוט יוסף אבלות (מהדורת תשע"ד עמ' תרכו) כתב, דלמעשה המנהג לעשות את האזכרה וההפטרה בסוף י"ב חודש, ושם הביא עדות ביוסף, דבשנה שלאחר פטירת אשתו הרבנית ע"ה חל שנה מעוברת, וערך אביו מרן זיע"א את האזכרה במלאות י"ב חודש לפטירה, ואמר שהאזכרה בי"ב חודש היא העיקר ובי"ג חודש לא ערך שום אזכרה. וצ"ע. (וכשדיברתי ע"ז עם נכדו ידידי הרב דוד טולידאנו שליט"א אמר לי, שסבו סמך בעיקר עמ"ש שם בשם רבי יצחק ב"ר גרשום חפץ שחי לפני כארבע מאות חמישים שנה והיה מגדולי רבני איטליה, אולם לאחר המחילה כאשר עיינתי בדבריו שהובאו בשו"ת נחלת יעקב סי' ז', וסי' יג, ראיתי שאדרבה העלה כדברנו, שיש חילוק בין קדיש לתענית, וצ"ע). וזה עתה יצא לאור קובץ בית הלל (גליון נ כסליו תשע"ד) ושם ראיתי שנכדו רבי יעקב סיני שליט"א עמד על סתירת דברי החזו"ע אלו, והעד העיד שחזר זו ממ"ש בשו"ת יבי"א (שם), ושכן תיקן בשולי בגליון בשו"ת יבי"א הנד"מ, שהעיקר הוא בי"ג בחודש ושכן הוא מורה ובא. והלענ"ד כתבתי.
