מקורות ונימוקים:
א). חז"ל הפליגו בגודל ערכה של מצוות תפילין עד שאמרו (ר"ה יז.) קרקפתא דלא מנח תפילין הוי בכלל פושעי ישראל בגופן ופושעי ישראל יורדים לגהנם ונידונים בה י"ב חודש ולאחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. והרבינו יונה (ברכות יד:) כתב, ששקולה מצות תפילין כנגד כל התורה כולה, ע"ש.
אולם יש לדון באופן שאכתי מניח תפילין יד אם הוי בכלל זה, וראיתי בבן יהוידע (ר"ה שם) שכתב לדייק ממה שאמרו "קרקפתא" דלא מנח תפילין, שעיקר האות תלוי בהנחת תפילין של ראש. וכן מוכח מדברי המ"ב (סי' כז ס"ק לג) שכתב בשם הפוסקים שיש להיזהר הרבה שהתפילין של ראש לא ירדו אפילו מעט על גבי המצח, דהוי בכלל ביטול מצוות תפילין ופושעי ישראל בגופו. ואע"ג שאכתי מנח תפילין של יד.
ב). ואם אינו מניח תפילין יום אחד גם הוא בכלל פושעי ישראל וכמ"ש הפמ"ג (סי' לז א"א סק"א) בשם הנחלת צבי, והעתיקו המ"ב (שם סק"ב).
ג). ומכל מקום נראה פשוט שזה דווקא באופן כזה שיכול להניח תפילין ומזיד ואינו מניח דבכך מראה זלזול גדול במצווה. וכן כתבו התוס' בפסחים (קיג: ד"ה ואין) דמה שאמרו בגמ' שבעה מנודין לשמים, ואחד מהן מי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וכו', וכתבו התוס' שנראה שדווקא אם עושה כן בפשיעה, כגון שיש לו ואינו מניחן. וע"ע בתוס' ר"ה (שם ד"ה קרקפתא) שכתבו בשם ר"ת דמה שאמרו קרקפתא שלא מנח תפילין, היינו כשהמצווה בזויה עליו, אבל אם ירא להניחן משום דבעינן גוף נקי, אינו בכלל זה. וע"ע בתוס' שבת (מט.). וכ"כ המ"ב (סי' לז סק"ג) דאם אינו מניחם משום חולי וכיוצ"ב אינו בכלל פושעי ישראל. וכל שכן אם אם המצווה תמיד חביבה עליו ונזהר בה אך עתה אית ליה אונס או חולי או שאין גופו נקי, לכו"ע אינו בכלל פושעי ישראל.
ד). אלא שמ"מ אע"ג דלא מיקרי פושע ישראל, מבטל מצווה עשה ודאי מיקרי, וא"כ יש לעיין האם מותר לאדם להכניס עצמו בידיים למצב של אונס וביטול מצוות עשה, ובתחילה היה נראה להביא ראיה להתיר במקום מצווה ממ"ש השו"ע (סי' רמח ס"א) שמותר להפליג בספינה אפילו תוך שלשה ימים קודם השבת ואע"ג שיתבטל ממצוות עונג שבת מחמת טלטולי הספינה. והנה עונג שבת לדעת רבים מהראשונים היא דאורייתא וכמ"ש הרמב"ן (פרשת אמור). וכן הוכיח הרשב"א בתשובה (סי' תריד) מהרמב"ם (פ"א מהל שבועות הלכה ו') שאסר מהתורה להתענות בשבת, ועי' עוד בשו"ת חתם סופר (או' סי' קסח), וכ"כ בשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח סי' כב) ושכן מוכח מהתרגום יהונתן בן עוזיאל. וכן דעת הרב חזו"ע – שבת ח"א (עמ' ב' ואילך). ומבואר דשרי להכניס עצמו למצב של אונס במקום מצווה, ושם מבואר שאפילו אם הוא צורך מצווה קצת וכפי שנתבאר ברמ"א (סי' רמ"ח ס"ד) כגון לצורכי פרנסה או לראות פני חברו, סוה"ס).
ולא דמי למ"ש הרשב"ץ הובא בב"י (יו"ד סי' רסח) שאין לעשות מילה דחויה ביום חמישי ושישי, דשאני התם שיש חשש שיעשה מלאכה דאורייתא ולא הוי ביטול עשה גרידא, ולפיכך לא התירו גם במקום מצווה, וע"ע בביה"ל (סי' רמח ס"ד ד"ה ופוסק), ובמקום אחר הארכתי בזה.
ו). איברא דיש לדחות, דשאני הכא דעכשיו יכול להניח תפילין ואינו אנוס אלא שחושש שההשתלה שעשה תיפסד ולא תצליח ויפסיד את כספו וקיימ"ל (ראה ברמ"א סי' תרנו) שאדם חייב לבזבז עד חומש בנכסיו בכדי לקיים מצוות עשה, ולא דמי למפליג בים שכעת אנוס גמור הוא.
ומטעם זה גם לא דמי למ"ש האבני נזר (שו"ת אבני נזר חיו"ד סימן שכא) גבי ילד הנולד ברגל עקומה ויש אפשרות ליישר רגלו על ידי ניתוח כל עוד עצמותיו רכין ואם ימולו אותו קודם כבר לא יוכלו לבצע את הניתוח, האם יעשו הניתוח וממילא תדחה מצווה מילה, והשיב, להיתרא לפי שחיוב מילה אינו חל רק ביום ח' ובתוך ז' אכתי לא מטי חיובא. והביא ראיה מסוכה (דף כה:) גבי נושאי ארונו של יוסף שהכניסו עצמם לאונס דטומאה קודם דמטי זמן חיובא משום מצוות קבורה. אולם יש לחלק מנד"ד, חדא, שהרי מצוות תפילין להניחה כל היום אלא שהאידנא שלא מכוונים היקלו להניחם רק בתפלה וק"ש וכמ"ש השו"ע (סי' לז ס"ב) וממילא לא חשיב דלא מטי זמן חיובא, אע"ג שאין רובץ עליו החיוב של מחר. ועוד, שבנד"ד יכול להניחם אלא שאינו רוצה מחמת הפסד ההשתלה.
ז). ויש מי שרצה להוכיח ממ"ש הפוסקים גבי הולכי דרכים בחג סוכות שפטורים מן הסוכה וכמבואר בשו"ע (תרמ סעי' ח'), ומותר לצאת לדבר הרשות כגון לטיול וכיוצ"ב ולהכניס עצמם בידיים לפטור דסוכה, וכן דעת הגרי"ש אלישיב הב"ד במ"ב "דרשו" (סימן תרמ הע' 41) ועוד, דאין איסור ואין נענש בכך כמי שמתבטל ממצוות עשה, לפי שאינו עושה תחבולות כדי להיפטר שאז דינו כמבזה את המצווה אף לא כשמתבטל רק מפני שרוצה לטייל. ועוד, הוסיף בספר "הערות" (מסכת סוכה כו.) שרק כשמתבטל מהמצווה למשך זמן ממושך שבזה מראה שמפקיע עצמו מהמצווה משא"כ אם באקראי בעלמא מתבטל ממנה. ולמעשה דעתו שאי אפשר להחמיר עליו ולמונעו מלצאת לטיול. אמנם יש לחלק, דשאני התם, דהפטור אינו מצד אונס אלא מכיון שהתורה לא חייבתו בכה"ג דתשובו כעין תדורו אמר רחמנא.
ח). ומ"מ אפשר בדוחק להקל בנד"ד ע"פ מש"כ הרמב"ם (פ"ד מהל' תפילין הי"ג) דהמצטער ומי שאין דעתו מיושבת פטור מן התפילין, ובב"י כתב בשם רבינו מנוח וז"ל, אע"ג דבשאר מצוות אמרינן מצטער איבעי ליה ליתובי דעתיה, הכא שאני משום היסח הדעת. וכן מבואר בשו"ע (סימן לח סעיף ט') דמצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה פטור, מפני שאסור להסיח דעתו מהם ע"כ. ובנד"ד שהוא חושש שתיפסד ההשתלה הרי הוא מצטער ומסיח דעתו מהתפילין דקשה לו ליישב דעתו. ולא גרע ממ"ש המג"א (או"ח סי' לח ס"ק יא) דאחד מן האמוראים לא מנח תפילין ביום דאתא מן אורחא.
ט). ומכל מקום אין בידנו להקל ולהפסיד מצווה עשה של תורה אלא לצורך מצווה גמורה, וכגון לצורך שלום בית, או למטרת שידוכין שקשה לו למצוא אשה מחמת קרחתו, דבכה"ג מכיון שאינו דוחה בידיים את המצווה, אלא שגורם בעקיפין לדחות המצווה, המיקל יש לו ע"מ שיסמוך. (שהרי לצורך מצוות אלו התירו אפילו לעבור איסור, וכגון לברך ברכה לבטלה וכמ"ש בשו"ת יבי"א ח"ח חיו"ד סי' לב, וכן התירו לצאת לחו"ל לשאת אשה אע"ג שבגמרא אמרו שהרי הוא כמי שאין לו אלוה, וכ"ש שיתירו לבטל מצווה) אבל לצורך ייפוי ויופי בעלמא, חלילה להתיר. וכן דעת אאמו"ר שליט"א בתשובה כת"י.
