מקורות:
הנה דין יורדי הים מבואר במסכת ברכות (נד:), אמר רב יהודה אמר רב יורדי הים צריכים להודות [כשיוצאין מן הסכנה], דכתיב "יורדי הים באניות וגו' המה ראו מעשי ה'", ואומר: "ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות", ואומר: "יחוגו וינועו כשכור", ואומר: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקתיהם יוציאם", ואומר: "יקם סערה לדממה", ואומר: "וישמחו כי ישתקו", ואומר: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". והנה מבואר דין זה בראשונים ובטור ושו"ע (סי' רי"ט). וכבר כ' רבינו מנוח (ברכות י' ח'), שלדעת הרמב"ם, כל אלו ד' שאמרו שצריכים להודות, אפי' לא נעשה להם נס, ורק לדעת הראב"ד אין מברכים אלא"כ אירע בהם נס, כגון הולכי דרכים שהלכו למקום סכנה וניצלו ממנה, כדכתיב "תעו במדבר בישימון דרך, ויגיעו עד שערי מות", וביורדי הים נאמר "ויעמד רוח סערה". וכן מבואר במאירי (ברכות נד🙂 שכתב, יש מי שאומר שאין הדברים הללו אמורים אלא בהולכי מדברות שתעו, ויורדי הים שעמד עליהם נחשול שבים, וחולה שיש בו סכנה, שבאלו יש בהם נס אבל אם לא אירע להם כן, א"צ לברך, וכן הולכי דרכים שלא במדברות א"צ לברך. ואע"פ שפשוטי המקראות מוכיחים כך, אין אני מודה בכך, אלא כל שעלה למטה וירד מברך, כמ"ש עלה למטה הרי הוא כמי שעלה לגרדום (שבת לב.), וכן כל הולכי דרכים במשמע, ואע"פ שלא אירע להם סכנה צריכים להודות, הואיל והדבר מצוי להסתכן. וכ"כ בשו"ת עמודי אש (סי' ב' אות כ"ג), להשיג עמ"ש יד המלך (פ"י מהל' ברכות ה"ח), שדוקא אם אירע מקרה רע צריכים לברך כשנחלצו מצרה, אבל אם עלו בשלום א"צ לברך, וכמו שנא' "רעבים גם צמאים", דליתא, ואפילו שעברו בשלום צריכים לברך ברכת הגומל. וכן פסק המשנ"ב בבאה"ל (ר"ס רי"ט ד"ה יורדי הים), שפשוט לכו"ע, בין ביורדי הים ובין בהולכי מדברות, צריכים לברך אפי' לא קרה לו בדרך שום סכנה, ואע"פ שכתוב: "תעו במדבר בישימון דרך, ויאמר רוח סערה", לאו דוקא שקרה להם כן, אלא כיון שעלול לקרות כן, צריך להודות לה' שניצל בזה, וכתב שלכן ג"כ לעניין חבוש, לאו דוקא מי שהיה חבוש בכבלי ברזל. וכ"כ בשו"ת אבני נזר (סי' ל"ט אות ד'), וכן פסק מרן הח"ח בבאה"ל (ר"ס רי"ט ד"ה יורדי הים). וכן פסק בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' קי"ג), והביא מ"ש המג"א (סי' רי"ט סק"א) לעניין חבוש דמיירי בחבוש על עסקי נפשות, דבאליה רבה ומרן החיד"א בברכי יוסף חלקו עליו והוכיחו מהרבה ראשונים שאפילו חבוש מחמת ממון ולא היה שום סכנה ג"כ מברך, ועוד שגם המג"א כתב כן רק לפי מנהג אשכנז (שם ס"ז וס"ח), דדוקא בדרך שיש בו סכנה או בחולי שבחלל הגוף, משא"כ למנהג ספרד מברך אפילו בחולי כל דהו, וה"ה גבי חבוש אפילו על עסקי ממון, וכמ"ש שם הביאור הלכה. וכ"פ בחזון עובדיה (ברכות עמ' שס"ב). ולפי זה נראה שהשוחה בים ואפילו בים כנרת שהוא סמוך למקום ישוב, ואפילו יש שם מציל באופן קבוע, אעפ"כ דינו כיורדי הים, שהרי כמה פעמים אירעו שם אסונות ונטבעו בים, וא"כ גם זה כלול ובודאי לא גרע מדין עוברי ימים ונהרות. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל"ה בספרו חזון עובדיה (שם עמ' שס"ג). וביאור הדבר פשוט, שאע"פ שע"פ רוב אין נטבעין מרחיצה בים, שהרי אפי' אחד לאלף אינו טובע, מ"מ כיון שהדבר עלול להוות סכנה שפיר מברכין, דומיא דהולכי ימים שאפילו אחד לאלף המפליגים בים אינו טובע, ואעפ"כ צריך לברך, וכן הולכי מדבריות וחבוש וכנ"ל. גם בחשוקי חמד (ברכות נד🙂 הסתפק בדבר, וכתב דלמנהג בני ספרד (בסי' רי"ט ס"ז) שנוהגים לברך הגומל כשהולכים מעיר לעיר כדין תפילת הדרך (כמובא במשנ"ב ס"ק כ"ב) פשוט שלא גרע השט בים מההולך ביבשה שיעור פרסה דמברך הגומל. אולם עדיין יש מקום לומר שדוקא מי ששט ושוחה בים והיינו במקום שאילו היה נופל היה ח"ו טובע דינו כאמור, ועל זה דוקא קאי בחזו"ע שהצריך לברך ברכת הגומל, אבל מי שרק רוחץ בים ולא נכנס למים עמוקים ממש אינו מברך הגומל, וכן שמעתי מברא כרעא דאבוה מרן הראש"ל ובעל הילקוט יוסף הגרי"צ יוסף שליט"א שדברי מרן האבא מיירי דוקא ששוחה במים עמוקים במקום סכנה, ולא במקום שיכול לעמוד וכדו'. ואפשר דמ"מ גם מי שאינו שוחה, אלא נכנס במים עמוקים בים הגדול עד צווארו ממש וכאשר הגלים באים ושוטפים מתרומם מהם, יש מקום לצדד שגם הוא בכלל החיוב, שאילו יפול שם באותה שעה גם עלול להכנס למקום סכנה, ולזה דעתי נוטה. ולכן בכה"ג יצא ידי"ח ברכת הגומל ממי שכבר נתחייב בברכה זו.
