מקורות:
במסכת ברכות דף מ ע"א, אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. ונראה בפשיטות שכל האיסור לאכול קודם בהמתו הוי דוקא בבהמתו שמזונותיה עליו, אבל לא בבהמה שאינה שייכת לו, וכן מדוקדק בפסוק שנא' "לבהמתך" ומזה דרשו ואחר כך "ואכלת ושבעת". וכיוצא בזה כתב בהגהות טהרת השלחן (או"ח סי' קס"ז) שיכול האדם להקדים אכילת בניו הקטנים קודם שיתן מאכל לפני בהמתו, לפי שאין על הקטנים חיוב ליתן מאכל לבהמה, ולכך פשיטא שהם קודמים, והאחרונים הביאו עוד בזה בשם שו"ת כתב סופר בשם החת"ס שהנותן מאכל לחבירו אינו צריך ליתן גם לבהמת חבירו, דדוקא הבעלים שחייבים במזונות בהמתן אסורין להקדים אכילתן לבהמתם. וכיו"ב מצאתי להגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל ראב"ד העדה החרדית בספרו אבן ישראל (פרשת נח עמ' י"ב), דכמו"כ י"ל לעניין מה שהקדים הקב"ה את אכילת נח לפני אכילת הבהמות, שנא' (בראשית ו' כ"א) "ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל אליך "והיה לך ולהם לאוכלה", והרי יש חיוב על האדם להקדים אכילת בהמתו לפני אכילתו, וביאר שכיון שהבהמות לא היו של נח כלל, וגם לא מושכרות בידו, אלא היו מהפקר, ונח לא נתכוין לזכות בהם, למרות שהיה צריך לדאוג לאכילתן, לכן לא היה עליו חיוב להאכילן תחילה והיה מותר לו לאכול קודם שיתן לפניהם אכילתן.
והנה מצינו חידוש נוסף בעניין הקדמת אכילתו כשהמאכל אינו שלו, דהנה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"כ סימן ע"ד) בשם האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר זצ"ל שהקשה על מאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ו') והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה לך ולעבדך" וגו' "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", והלא אסור לאדם לאכול עד שיתן לבהמתו ולמה הקדים "לך", ותירץ דנראה שרק במזון של האדם עצמו אסור הוא להקדים אכילתו לפני אכילת הבהמות, אבל שביעית הפקר היא, ולכך מותר להקדים אכילתה לאדם לפני הבהמה. [והוסיף שכך יש ליישב גם קושיית הראשונים באליעזר עבד אברהם שהמים לא היו שלו, או מצד שהגמלים לא היו שלו, ומיהו הפוסקים חילקו דבשתייה שאני]. וכיוצא בזה תירץ בספר ואין למו ומכשול (פ"ט עמ' קנ"ה) את הגמרא בכתובות (קיב.) מעשה ברבי חלבו ורבי עוירא וריב"ח שהזדמנו למקום אחד, והביאו לפניהם אפרסק שהיה גדול כאילפס שמכיל המש סאין, אכלו ממנו שליש, והפקירו שליש, ונתנו לפני בהמתן שליש, וקשה שמשמע בגמרא שהקדימו מאכלו למאכל בהמתן. ואולם לפי המבואר מיושב לפי שלא אכלו משלהם, אלא אחרים הביאו לפניהם (כמבואר שם), לכן היה מותר להם להקדים אכילתן למאכל בהמתן. וחידוש זה צ"ע אצלי לדינא, דמ"מ כיון שנוטל האוכל לאוכלו הרי זוכה בו, ועוד דצ"ב בסברא מדוע יהיה מותר להקדים אכילתו בכה"ג, והלא לא הוי דינא בחפצא אלא בגברא.
