מקורות ונימוקים:
א). לענין הסרת איפור בשבת אין בכך בית מיחוש, ואע”ג שכתב החיי אדם (נשמת אדם הל’ נט”י כלל מ סי’ ב’) דמי שנתפחמה ידו משחרות הקדרה הוי מוחק מדרבנן שלא על מנת לכתוב. מ”מ כבר תמהו עליו גדולי הפוסקים, ראה בס’ חזו”ע שבת ח”ה (עמ’ רכו). שלא מצאנו מחיקה כשאינה דרך כתיבה בדבר שאינו מתקיים. וכן העלה להתיר בס’ ארחות שבת (פרק טו סעי’ נט הערה פה).
ומיהו נכון שתיזהר שלא להוריד על ידי מגבונים לחים, ורק לקטנים מכיון שהדבר קשה התיר מרן בס’ חזו”ע (שבת ח”ד) את השימוש.
ב). לענין קרם ידיים בשבת הארכתי בזה בתשובה בשו”ת תורת מאיר ח”ב, והעתיק לך תוכנה כאן:
שאלה: האם מותר למרוח קרם ידיים רך [וכגון, “ולוטה”] וקרם לחות, בשבת לשם תענוג? והאם יש חילוק בין אם מורח בכדי לרפא החתכים והסדקים שבידיו וכפי שמצוי בימי החורף, או שאין חילוק בדבר?
תשובה: מותר למרוח על גבי ידיו בשבת קרם ידיים רך, אם מורח בכדי לרפא חתכים וסדקים שבידיו, ואין לחוש בזה לא משום רפואה ולא משום ממרח. ואפילו מריחה לשם תענוג היה מותר מעיקר הדין, אלא שכבר נהגו לאסור בזה.
א). ראשית אכתוב את המציאות במריחת קרם ידיים, הנה רבים מורחים בימות החול קרם זה לשם תענוג ועינוג הגוף וגם אם אין ידיהם יבשות או סדוקות עושים כן מחמת נעימות המגע מחמת הלחות הספוגה, וקרמים ומשחות אלו מיועדים מתחילת יצירתם לכך, היינו שאינם מיועדים לשמש כתחליף לתרופה, וכפי שכתוב על גבי האריזה “מוצרי טיפוח”. ולכך אינם צריכים מרשם רופא, אלא כשאר משחות המענגות. ואף שיש המורחים משחות אלו דווקא כשידיהם יבשות וסדוקות, מ”מ אכתי לא חשיב כתרופה וכפי שאבאר בס”ד.
ב). במתני’ שבת (קיא.) החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך את השמן ולא שמן וורד, בני מלכים סכין בשמן וורד על מכותיהן שכן דרכן לסוך בחול, רבי שמעון אומר, כל ישראל בני מלכים. ופרש”י: אבל לא שמן ורד: לפי שדמיו יקרים ואינו מצוי ומוכחא מילתא דלרפואה עביד. שכן דרכם בחול: בלא מכה. ובגמרא (שם עמוד ב’) הלכתא כר”ש דשרי ולא מטעמיה, דאילו ר”ש סבר אף אע”ג דלא שכיח שרי, ורב סבר אי שכיח אין ואי לא שכיח, לא. וכן פסקו הטשו”ע (סי’ שכז ס”א), דמותר לסוך בשמן לבדו, אבל לא בשמן ורד משום דמוכח מילתא דלרפואה קא עביד, ואם הוא במקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפילו בלא רפואה, מותר.
ומיניה נמי לנד”ד שמשחות אלו המיועדים לטיפוח העור והדרך למרחם בחול לשם עינוג, א”כ לא מבעיא אם אין לו יבשות וסדקים בידיו דמותר, אלא גם אם ידיו סדוקות ומורחם בכדי להספיג את הלחות ולהעביר היבשות, נמי שרי, שהרי לא מוכח מילתא דלרפואה קא עביד וכשם שהתירו למרוח שמן וורד על גבי מכה היכא דהרגילות למורחו גם לתענוג ללא מכה, ה”ה בזה. ואע”ג דרבים מורחים משחות אלו רק אם יש להם מכה, מ”מ כיון שהמשחה אינה מיועדת לשם תרופה ליכא ביה גזירת שחיקת סממנים. ועוד, דמבואר בב”י (סימן שכז) דבזמננו שאין סכין את הגוף בשמן לשם תענוג בעלמא כדרך שהיו סכים הבריאים בזמנם, אין להתיר לסוך בשמן על גבי מכה, ואפ”ה כתב המ”ב (סי’ שכח ס”ק ע) שגם בזמננו מותר לסוך גלדי מכה בשמן בגמר מכה דליכא אלא צער בעלמא. ומיניה נמי לנד”ד שהגם שיש רבים שמורחים רק באופנים אלו, מ”מ יש להתיר למרוח ידיים יבשות לפי שחשיבי כגמר מכה ולא הוי כמכה וחולי, ולפיכך אף אם ימרח כשיש לו מכה בידיו ופצעים ממש בידיו, שרי, משום דהוי בכלל דרך הבריאים ותו לא מינכר שלרפואה קא עביד. ועוד, דמשמע מרש”י (שם) שכתב, לא יסוך בהם יין וחומץ: “דאין אדם סך אותו אלא לרפואה”. דכל שיש בני אדם שסכין אותו גם לדברים אחרים אף שאינן רובא, תו ליכא למיחש לפי שאינו ניכר, וכ”ש בנד”ד שמיועד לשם טיפוח וכפי שנתבאר.
ג). ומשום ממרח נמי אין לחוש, שכתב המג”א (סי’ שטז ס”ק כד) שמותר לדרוס רוק על גבי ספסל ואין לחוש בזה משום איסור מירוח, כיון דלא שייך מירוח אלא גבי ממרח איזה דבר על חברו וכוונתו שיתמרח, אבל כאן רוצה שיהיה נבלע. וכ”כ התוספת שבת (ס”ק ל), והתפארת ישראל בכלכלת שבת (סי’ ל), והמשנה ברורה (ס”ק מט). ומיניה לנד”ד, דמטרתו במירוח המשחה כדי להספיגה היטב תוך נקבוביות העור ולכך היא מיועדת כפי שכתוב בהוראות מרשם. ואין לו כל כוונה בעצם המרוח כדי להחליקו ולהשוותו לצורך ייפוי גופו. ולא דמי לאשה המעברת סרק על פניה דרוצה את מרוחה בשווה, אבל כאן מה שממרח הוא בכדי שתגיע המשחה לכל חלקי המשטח המתמרח. ולפיכך לא דמי לסתימת נקב של חבית שמבואר בשו”ע (סי’ שיד סעיף יא) לאסור, דהתם רוצה בהחלקתו וניחא ליה בייפויו דניכרת הסתימה, משא”כ הכא דמה שמורחה אינו אלא כדי להספיגה ואין כוונתו למירוח, וכן לא דמי למ”ש המ”ב (סי’ שכז ס”ק טז) דהמורח משחה על גבי נעליו חייב, דהתם נמי רוצה הוא בהברקתם כדי שיהיה ניכר ייפויים.
וגם המהרש”ם בס’ דעת תורה (סי’ שכח סעי’ כו) הסתמך ע”ד המג”א הנז’, ויצא להתיר עפי”ז מריחת משיחה הנבלעת בעור האדם. והב”ד ופסק כמותו בשו”ת מנחת יצחק ח”ז (סי’ כ). וכ”כ בספר שש”כ ח”א (פל”ג הערה נח), וראה עוד בספר שולחן שלמה ח”ג (סימן שכח או’ מז) שכ”כ בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, גבי משחה רכה הנבלעת בגוף האדם. וכן נסמך להלכה ע”ד המג”א הללו בשו”ת יבי”א ח”ד (סימן כז או’ ב’), ושם יצא להתיר עפי”ז אפילו למרוח משחת שיניים ע”ג מברשת ולצחצח בה בשבת, ודלא כהאגרות משה (חאו”ח ח”א סימן קיב) שאסר בזה. ושכ”כ להתיר מעיקר הדין בזה בספר קצות השולחן ח”ז (עמ’ צט), דכל שאין לו כוונה במירוחו להשוותו כמו ברטיה דניחא ליה להשוות הגומות שברטיה, מישרא שרי. וגם בספר חוט שני ח”א (עמ’ קטז ס”ק יג) כתב, דכשאין רצונו במריחת המשחה לשם החלקה כגון, דאין בזה תיקון לרטיה או ליפוי גופו וכד’, אין בזה משום מלאכת ממחק. וראה עוד בספר ארחות שבת ח”א (פרק יז אות כח) ושם בהערות, ולכאו’ סותר למ”ש שם (או’ כד).
איברא דיש קצת מקום לחלק, דברוק אין לו כוונה למירוח כלל אלא לאבדו ולסלקו, אבל הכא רוצה קודם את המירוח לפני שיבלע בגוף, מ”מ נראה דגם בכהאי גוונא שרי, ונראה להביא סייעתא לדבר, ממ”ש השו”ע (סימן שכח סעיף כב) מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן אבל לא בחלב (בצירי) מפני שהוא נימוח. וכתב הב”י דאם הוא נימוח, איסורו משום ‘מוליד’, דומיא דריסוק שלג וברד דאסרינן (סימן שכ סעיף ט’). ועל כרחך דמה שלא ביאר איסורו משום לתא דממחק דהוא איסור תורה וקא שביק ונחית לאיסורא דמוליד דהוא דרבנן וכמבואר ברש”י (שבת נא:), הוא משום שכל כוונתו במריחת החלב ע”ג מכה הוא שיהיה נבלע היטב בגלדי המכה ויעבירם ולא שיתמרח וישווה העור או המשחה. (ובנד”ד גם משום מוליד ליכא).
ד). אלא דדברי המג”א קצת צ”ע, דמהכ”ת דיאסר מירוח הרוק משום ממרח, הלא אינו מתמרח כלל ודמי למים, וכבר כתב השו”ע (סי’ שיד סעיף יא) דבשאר דברים דלא הוי כשמן עב וכשעווה, לית ביה משום מירוח כלל, ומותר. ונראה ליישב ע”פ הירושלמי הנז’ ברמ”א (סימן שיט סעי’ יז), דהרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק, חייב משום משום זורה. ונתקשו האחרונים בביאור דבריו, הלא זורה היא פעולת הפרדה של ב’ מינים, ויישב הגרב”צ אבא שאול זצ”ל הובא בשו”ת אור לציון ח”ב (פל”א אות יד), דגם ברוק מעורבים ב’ מינים, כיחו וניעו עם מי הרוק. וא”כ ה”ה בנד”ד כיון שכיחו וניעו מעורבים שם, הווה אמינא לאוסרו עכ”פ מדרבנן מאחר ואית ביה קצת מירוח, קמ”ל דשרי.
ה). ונידון דידן לא דמי למ”ש הרא”ש (פ”ק דשבת סימן לג) שאסור להניח קילור עב בשבת ע”ג העין, משום גזירת שחיקת סממנים, או שמא ימרח. וכ”פ הטור (סימן רנב) דהאיסור הוא משום ממרח, והובא בב”י ובשו”ע (סי’ רנב סעיף ה’). די”ל דקילור שאני, כיון שמניח הסם ע”ג תחבושת וכדפירש רש”י (שבת יח. ד”ה קילור) דקילור היינו תחבושת, והתם יש לחוש לממחק כיון שלא ניחא ליה שיבלע תוך הרטייה אלא כוונתו להחליק המשחה על הרטייה וכדאי’ בגמ’ שבת (עה:) הממרח את הרטיה בשבת חייב משום ממחק. ופרש”י, מחליק תחבושת על המכה. ובעירובין (קג:) פרש”י, דרצונו להחליק הגומות שברטייה. מה שאין כן היכא שרוצה להבליע המשחה תוך גופו ולא כדי להשוותו, אין לאסור. עוד יש לומר, דשאני קילור ע”ג העין שהוא במקום הניכר ע”כ חפץ הוא במירוח יפה לצורך ייפוי, ועל כן יש בזה אסור ממחק.
ו). ואע”פ שאין לכחד שבזמננו התפשט המנהג שנשים רבות לא מטפחות עורם בקרמים למיניהם בשבת ולכאו’ הוי כדברים המותרים שאחרים נהגו בהם איסור דאין להתירם וכמבואר בשו”ע (יו”ד סי’ ריד ס”א), ואפשר שהוא מטעם דאיכא למיחש שמא לא ידעו להבחין בין משחה רכה למשחה קשה ובין משחה הנבלעת בעור למשחה המיועדת להגן על העור החיצון, ובפרט שמורחות משחות על פניהם ששם איכא לחוש טפי משום ממרח ובפרט בדבר המסור לנשים, ומנהג שנהגו בו איסור יש לאסור אפילו הוא משום סייג וגדר ופרישות וכמ”ש הש”ך (שם סק”א).
אלא שמ”מ י”ל, דהיינו דווקא אם עושים כן לשם תענוג ובזה החמירו ע”ע משום סרך איסור, אולם במקום צער וכאב שיש לו סדקים ופציעות והמשחה מקילה מעליו, בזה לא החמירו מעיקרא ע”ע. ובפרט שי”ל, שמעיקרא מה שנהגו להחמיר ע”ע הוא משום שסברו שיש בכך איסור מעיקר הדין, וכבר כתב השו”ע (שם) דבכה”ג לא הוי כאילו קיבלום בנדר, ומותרים. ומשום רפואה כבר נתבאר שאין לחוש. וע”ע בספר הליכות שבת – מלכא ח”ב (עמוד תקלט), ושם (בסוה”ס) בהערותיו של הראש”ל הגר”י יוסף שליט”א. והלענ”ד כתבתי.
