מקורות ונימוקים:
האם ומדוע צריך להתכסות בשעת תשמיש
התוספות בנידה דף י”ז. על דברי הגמרא ארבעה הקב”ה שונאן ובכללן משתין מים ערום לפני מיטתו, הביא דיש ספרים דגרסי ‘משמש מטתו ערום’, וכן הוא במדרש ‘ויקרא רבה’. וטעמא שיש לו להיות צנוע בשעת תשמיש כדאמרינן בנדרים דף כ’.
את דברי התוספות הללו הביא המגן אברהם או”ח סימן ר”מ ס”ק כ”ב, אך כתב להקשות מהא דאיתא בשו”ע אבן העזר סוף סימן ע”ו איתא האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, דבעי’ דוקא קירוב בשר. ותירץ וי”ל דסינר שאני דאינו כ”כ מכוסה, ועוד י”ל דבשניהם מרוצים הוי מדת צניעות.
גם המשנה ברורה שם ס”ק ל”ו הביא את דברי התוספות וכתב ליישב בזה”ל: כתבו התוספות [נדה י”ז] בשם המדרש דהקב”ה שונא המשמש ערום. ודוקא ערום ממש ומשום דיש לו לאדם להיות צנוע אבל אם מכסה עצמו מלמעלה ליכא שום חשש בדבר.
אף דמשמע מדברי המגן אברהם והמשנה ברורה שלכתחילה יש להעדיף בעת התשמיש להיות עם בגדים באופן חלקי, או עם חלוק, וכיסוי סדין מלמעלה מועיל גם הוא.
כבר האריכו הפוסקים להוכיח שאין הכוונה שבשעת תשמיש יש להישאר עם בגדים, שהרי אמרו בגמרא בכתובות נ”ח. האומר הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, אלא הכוונה על כיסוי סדין מלמעלה. וכן ציין בעל המשנה ברורה עצמו בשער הציון שם ס”ק י”ח שכך עדיף טפי לשמש ללא בגדים כלל ובכיסוי סדין.
כן כתב הגאון יעב”ץ בספרו מור וקציעה או”ח סימן ר”מ באורך בזה”ל:
ויש מפרשים מגלה טפח ומכסה טפח על הסינר שהיתה חוגרת בו שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחוגרו. הוה קשה לי טובא, דהא קיימא לן [כתובות מח, א] האומר הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. שוב מצאתי גם להרב במג”א ז”ל [ס”ק כב] שנתקשה לו כן, ונדחק לומר דסינר שאני, דאינה כל כך מכוסה. אמנם לי נראה דבשעת תשמיש לא היתה מכוסה כלל, אף לא בסינר, דודאי כה”ג לא הוי קירוב בשר, כיון דמפסיק סינר בינו לבינה.
אלא כך הוא הענין. סינר היתה חוגרת מלאחריה בענין שאינו מפסיק, כי הסינר הוא חוזר בחגורה כמו ששנינו [שבת צב, ב] וכן האשה החוגרת בסינר בין מלפניה בין מלאחריה חייבת מפני שהוא חוזר. והיינו דקמהדר אלישנא דסינר, דלא שכיח כולי האי, אלא מהאי טעמא דשייך לחגרו אף בשעת תשמיש, בענין שלא יפסיק, רק שיהא מזומן לכסות אותו מקום מיד אחר תשמיש, ע”י שתחזירנו לפניה. (ולכאורה י”ל להביא ראיה לדברי במג”א, מהא דאיתא בירושלמי ובב”ר פ’ וישב [פפ”ה, ה] שר”י בעל דרך סדין, ופשיטא שלא היה סדין מפסיק באותו מקום, אלא בין גופו לגופה, וכענין סינר זה. אבל באמת משם ראיה לדברי, כי דווקא ביבמה יש מקום לחסידות כזה לא זולת). ומ”ש במג”א דבשניהם רוצים הו”ל מדת צניעות, לא נהירא, אלא אף על גב דלא כייפינן להוציא משום הכי כי מחלי אהדדי, מיהא אדרבה משמע דלכתחלה דווקא בעינן קירוב בשר, כדמוכח בגמרא, דמגונה הוי שנוהג מנהג פרסיים שלא נשתבחו בעיר אשר כן עשו.
ומה שכתבו התוספות בשם המדרש דהקב”ה שונא המשמש ערום, נ”ל פשוט שאין הכוונה שיהא לבוש בגדיו, דלא סגי בלא”ה, ובודאי בעינן פישוט בגדים דווקא, אלא ר”ל ערום בלי שום מכסה, וכענין שאמרו רז”ל [יבמות סג, ב] גם כן בהולך ערום שהקב”ה שונאו, ה”ה המשמש אפילו שלא בפני בעל חי מ”מ צריך לכסות עצמו, מפני מורא שמים (מלא כל הארץ כבודו) ויהא צנוע בתשמישו ויכסה עצמו בסדינו או במצעו ולא ישמש ערום בגלוי, אבל בכיסוי, פשיטא דסגי. זה ברור לענ”ד, אלא שבארצות הללו הצפוניות כמדומה שאין מקפידין לשמש בחלוקיהם, מפני הקרירות, מ”מ אין מונע קירוב בשר בכך.
עוד מבואר בדברי היעב”ץ שאין העניין להיות מכוסים בשעת תשמיש אלא מצד צניעות כלפי שמיא שמלא כל הארץ כבודו, וכפי שפסק השולחן ערוך או”ח סימן ב’, בעניין לבישת החלוק בצניעות, אל יאמר: הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג), ע”כ.
ועיין שם בדברי המשנה ברורה שם ס”ק א’ שביאר, שטעם העניין שלא להתלבש מיושב הוא משום שאז בהכרח יתגלה גופו והאדם צריך להתנהג בצניעות ובושה לפני הקדוש ברוך הוא ואפילו כשהוא לילה ובחדרי חדרים הלא מלא כל הארץ כבודו וכחשיכה וכאורה לפניו יתברך.
צניעות כלפי שמיא – איננה חובה אלא מידת חסידות
הואיל וכך, ראוי לציין שאין עניין צניעות כלפי שמיא חובה מעיקר הדין, אלא הנהגה טובה ומידת חסידות כפי שכתב בשו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ג’ סימן מ”ז, וכפי שכתב להוכיח בשו”ת אז נדברו חלק ו’ סימנים מ’ מ”א, בנוגע לענייני צניעות כלפי שמיא בעת הלבישה.
משום כך הרמב”ם לא הביא לדיני צניעות אלו להלכה, אלא הטור ורבינו יונה ועוד ראשונים, כיון שאין זה חובה אלא מעלה ומידת חסידות. וכן בשולחן ערוך הרב כתב לדינים אלו בלשון טוב ליזהר, ואף המשנה ברורה עצמו כתב צריך ליזהר וכו’, כי אין בכך איסור או חובה אלא הנהגה נכונה וטובה ומידה ראויה. וגם לעניין צניעות בשעת התשמיש לא נכתב בלשון איסור, אלא בלשון הנהגה ראויה כפי שעשו גדולי אומתנו.
עוד כתב המשנה ברורה שהזהירות בצניעות זו, איננה שייכת אם אי אפשר בעניין אחר, כגון בבית המרחץ שדרך בני האדם ללכת שם עירומים ואי אפשר בעניין אחר, שבמקרה כזה אין בזה חוסר צניעות.
על כן גם לעניין הכיסוי הנדרש בעת תשמיש, הואיל והתשמיש הוא בחדר השינה המיועד לעניין זה, אין איסור גילוי הגוף במקום זה, אלא מצד צניעות כלפי שמיא שהיא בגדר הנהגה טובה וראויה ומידת צניעות וחסידות.
באיזה שלב יש להקפיד שלא יהיה אור בשעת תשמיש
בגמרא בנידה דף י”ז. איתא, אמר רב חסדא אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום שנאמר ואהבת לרעך כמוך מאי משמע אמר אביי שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. אמר רב הונא ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום. אמר רבא ואם היה בית אפל מותר ות”ח מאפיל בכסותו ומשמש.
מבואר אם כן שהסיבה שאסור לשמש ביום או לאור הנר, היינו מטעם שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, הואיל וכך, יש לומר שמשעה שמסירים הבגדים יש איסור שיהיה האור דולק.
עוד מבואר בגמרא בנידה דף ט”ז: א”ר יוחנן אסור לאדם שישמש מטתו ביום, מאי קרא שנאמר “יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר” לילה ניתן להריון ויום לא ניתן להריון.
לטעם זה נראה היה לומר שאינו שייך אלא בתשמיש הראוי להיריון, ולא בתשמיש שאינו ראוי להיריון, כמו כן איננו אוסר תשמיש בלילה לאור הנר אלא ביום ממש.
אכן יש לומר ששני עניינים נפרדים הם, הטעם הראשון שייך בכל תשמיש לאור הנר, והטעם השני אינו שייך אלא בתשמיש הראוי להיריון. ולאידך גיסא איסור מצד ואהבת לרעך כמוך יש לומר שאיננו שייך במקום שהאישה מעוניינת בזה. וראיתי שכתב לחלק בזה בין הטעמים בספר ערוך לנר נידה ט”ז: ד”ה ריש לקיש אמר מהכא.
לפיכך לעניין השאלה באיזה שלב יש להקפיד שלא יהיה אור בשעת תשמיש, הואיל וכפי שהתבאר יש סיבת איסור מצד “ואהבת לרעך כמוך” יש להקפיד על כך שלא יהיה אור כלל בכל תשמיש גם אם אינו ראוי להיריון, ויש להקפיד על כך כבר משעה שמגלים עצמם.
אכן ראוי לציין לדברי הגאון הרב משה פיינשטיין בספר דברות משה שבת עמוד שצ”ז שכתב שאף איסור זה של תשמיש באור איננו איסור אלא מצד צניעות, ועל כן יש להקל בו במקום צורך גדול, הואיל ואינו איסור מעיקר הדין, ומעיקר הדין הבעל מותר להסתכל באשתו בכל מקום מלבד מקום התורפה עצמו.
