מקורות והרחבה:
נראה דאדרבה בר"ה, יראה פחד ושמחה עולים בקנה אחד, ואינם סותרים זה לזה. כי עיקר השמחה בר"ה אינה על הנאת ופדות האדם, כימי הפורים וכדומה, וכן אינה דומה לשמחת הרגלים שנאמר בהן, "ושמחת בחגך", אלא עיקר השמחה בר"ה היא על המלכתו של הקב"ה בעולם כולו, שזהו תכלית היום הקדוש. כדברי הגמרא (ר"ה טז.), אמר הקב"ה לישראל אמרו לפני מלכויות לפני כדי שתמליכוני עליכם. ולכן גם שמחים ואוכלים ושותים ביום זה, והרי זה דומה לאדם שמוסר עצמו על קדושת השי"ת, ומפיל עצמו לתוך כבשן האש מתוך חדווה ושמחה בקבלת עול מלכותו יתברך.
לכן אדרבה ואדרבה, אם לא נאכל ונשמח ביום זה, חלילה אנו מראים כאילו אנו עצובים ומתאוננים במלכותו של השי"ת, והרי כך הוא דרך בני העם להיות שמחים ואוכלים ושותים ביום שממליכים עליהם מלך, כך אנו אוכלים ושותים ושמחים בהמלכתו של השי"ת עלינו, אך יחד עם זאת יראים וחרדים מאימת הדין. נמצא שהשמחה היא על מלכות ה', והפחד והאימה על גורלנו, שנינצל מן הדין, בבחינת עין במר בוכה ולב שמח. וכן מצאתי להחת"ס בדרשותיו (דף שס"ז), שביאר שאדרבה השמחה בר"ה, הוא במלכות השי"ת, וכתב שזה עצמו גורם רחמים יותר מכמה תעניות, בראות הקב"ה שעם ישראל אינן חסים על בקשת חייהם, אלא על כבודו ית"ש.
עפ"ז נראה לבאר מ"ש השו"ע (סי' תקצ"ז ה"ב), שיש מקומות שקבלה בידם שכל מי שרגיל להתענות בר"ה ומשנה רגילותו ואינו מתענה, אינו משלים שנתו. וקשה למה בשביל שפעם אחת אינו מתענה נענש בעונש כזה חמור ונורא, שאינו משלים שנתו? אך לאור האמור אפשר לומר, שע"י ששנה אחת התענה ובשנה האחרת אוכל ושותה, מראה בזה למפרע שמה שעד עתה התענה בר"ה לא מפני שהיה שמח בתעניתו להיטהר ולהתקדש בר"ה לכבוד מלכות השי"ת שכולה זוך וטוהר, אלא אדרבה ציער עצמו בתענית, לכך ח"ו נענש שאינו משלים שנתו.
ונראה שיסוד דברים אלו נעוץ במה סיפר הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל ראש ישיבת באר יעקב, שפעם אחת כשהגיע הרב מבריסק לבני ברק, נכנס אליו בר"ה ושאל אותו על מה שבוולאז'ין לא היו מרבים בהכנות לחרדה ופחד מיום הדין, כמו שנוהגים היום בישיבות? הרב מבריסק פתח בפירוש המשניות להרמב"ם בשלהי ר"ה, והראהו מ"ש על דברי הגמ' (ר"ה לב:), דבר"ה אין אומרים שירה, אמר רבי אבהו אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניך וישראל אומרים שירה, וכתב הרמב"ם, לפי שהם ימי: א'. עבודה, ב'. הכנעה, ג'. פחד, ד'. מורא מהשם – ויראה ממנו, ה'. מברוח ומנוס אליו, ו'. תשובה, ז'. תחנונים, ח'. בקשה, ט'. כפרה, י'. סליחה, ובכל אלו העניינים אינו הגון השחוק והשמחה. וסיים הרב מבריסק דמבואר ברמב"ם עשרה לשונות של פחד ומורא, ומחמת שזה המצב שאנו צריכים להיות בו לא אומרים הלל, ודי בזה כדי להבין איזה פחד ומורא צריך. והקשה הגרמ"ש שפירא והלא כתוב בנחמיה לכן איכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדוות ה' היא מעוזכם, והיאך הדברים עולים בקנה אחד? והשיבו הרב מבריסק: מי שחדוות השם מעוזו, יכול לשבת בשקט, והן הן הדברים. ברם בדברי הרב מבריסק, מבואר דבר נוסף, שמי שחדוות ה' היא מעוזו, ממילא יכול להיות שמח ביום זה, כי אז מובטח לו שיצא זכאי בדין, והדברים מפורשים בדברי מרן החפץ חיים במשנ"ב (ריש סי' תקפ"ד סק"א), שע"י שהאדם ירא וחרד מאימת הדין נזכר לזכות, ולכן אין אומרים הלל בר"ה ויוה"כ, ומכח זה בטוחים אנו שנצא זכאים בדין, נמצא שכל השמחה היא רק מכח אימת הדין.
שוב ראיתי שביאר כן הרלב"ג (נחמיה ח' י'), שאחרי שעזרא הסופר קרא לעם בתורה מתחילת היום ועד מחצית היום (נחמיה ח' ג'), עזרא הסופר והלווים הורו לעם לשמוח בר"ה כדי שישמחו במה ששמעו מהתורה שיתיישרו בה לשומרה, כי השמחה תראה שרצונם לנהוג לפי התורה, ומטעם זה נאמר, "וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלוח מנות". ולפי זה מיושב היטב שודאי למרות שמוכרח להיות ירא וחרד מן הדין, יחד עם זאת חייב להיות שרוי בשמחה, להראות ששמחים בתורה ובמלכות השי"ת.
וראה עוד מה שכתבתי בזה בחיבורי "אשכול יוסף" מועדים סימן ט"ו.
