ברור לנו שהבת כבר ספגה מהבית את המושגים הנכונים ומה מצפים ממנה, אז אין תועלת בעוד ועוד הערות והסברים, צריכים להשאיר את האחריות היהודית בידיים שלה, שהיא תרגיש שהנושא הצניעות נשאר בינה לבין הקב”ה, ולהקפיד לא להיות מעורב רגשית בענין, כי בתת-מודע המעורבות הרגשית גורמת לה להשיג תחושה של שייכות (“אמא איכפת לה ממני”) וזה גורם לה למרוד עוד יותר כדי להעצים רגשות אלו (“מאבק” – כמה שהוא לא דבר נעים ולכאו’ מרחיק את הלבבות, נותן לנער תחושה מוטעית של שייכות חזקה לבית).

ומ”מ בדברים שהם אסורים ממש על פי ההלכה, אפשר פשוט לאסור עליה (בנחת בלי התערבות רגשית בכלל, כאילו מדובר על הבת של מישהי אחרת, כן מתוך אהבה אבל לא מתוך לחץ והרגשה של “הלב נופל”), ולומר לה (בצורת “כללים” ולא בצורה של ענין אישי) בנחת וברוגע ובסמכותיות כי ” אצלנו בבית לא הולכים כך…” “אבא ואמא לא מסכימים ללבוש את הבגד הזה…” וכדומה (ואפשר אם רוצים להוסיף גם “נשמח לנקות לך בגדר אחרת יותר יפה שהיא עפ”י גדרי ההלכה” וכדומה), ולומר זה מתוך הרגשת ביטחון בשלושה דברים: א. יש לנו, כהורים, את הסמכות המלאה לקבוע קווים אדומים ולאסור עליה לבוש שאינו לפי ההלכה, ובוודאי שכל עוד שהיא גרה בבית שלנו היא מחוייבת לשמוע לנו ולא יכולה לעשות מה שרוצה אין דבר כזה. ב. הנערה, בפנים בפנים, רוצה לעשות את רצון ההורים, זה הרצון הכי חזק אצלה. ג. היא מסוגלת לעשות כרצון ההורים למרות החברה ולמרות ההשפעות הזרות וכו’. לאחר שמפנימים היטב את שלושת הדברים האלו (לא אמורים להגיד דברים אלו, רק להרגיש אותם בלב בביטחון גמור), אז לאסור עליה כאמור. אבל שוב: לעשות כן באהבה גדולה, אבל כאילו היא ילדה של מישהו אחר, בלי להרגיש ש”נשאבים” לתוך הענין הזה.

ועל מה שהזכרתם שהיא ילדה טובה וכו’, מצויין יש למקד את העיניים תמיד על נקודות אור כאלו, ולהפנים עד כמה היא באמת ילדה טובה, ולא להסתכל על הנושאים שהיא פחות הצליחה בהם, ועם הזמן ההסתכלות החיובית הזו תתן לה כח להנתהל טוב יותר גם בתחומים שעדיין היא לא מושלמת בהם.

בהצלחה!