מקורות ונימוקים:
בייביסיטר שלא שמרה כהוגן מהרגע הראשון אין צורך לשלם לה כלל
חיוב תשלומים לבייביסיטר עבור שמירתה על הילדים, היא מדיני שכירות פועלים, כדין אדם השוכר פועל ומתחייב לשלם לו עבור עבודתו.
יסוד דין חיוב תשלום שכר פועל, כתב הריטב”א בב”מ ע”ג:, לבאר שהוא מחייב את המזמין מדין ‘ערב’, והיינו שהמזמין מחייב את עצמו לשלם לפועל תמורת העבודה שיעשה עמו. ואף הפועל מצידו מתחייב מדין ערב לבצע את מלאכתו בזמן ובעת שנקבע עמו, ומכוח סיכום זה שהיה בין הצדדים אם יחזור בו בעל הבית או יחזרו בהם הפועלים, מחוייבים הם לשלם זה לזה את ההפסד.
וכאשר הפועל מתחיל את מלאכתו, מיד עם ‘תחילת מלאכתו’ של הפועל, מתחייב המזמין לשלם שכר פועל מכוח התחייבות בקניין, כפי שכתבו הראשונים, עיין בדברי הרמב”ן בב”מ ע”ו עמוד ב’. ועיין עוד בדברי נתיבות המשפט סימן ש”ו ס”ק ו.
הואיל וכך, בכל מקום בו הדבר ברור באומדנא דמוכח בליבו ובלב כל אדם, שלא עלה על דעתו של המזמין להתחייב לשלם לפועל על פעולתו מעין זו שהוא עשה, אין לחייב את המזמין בתשלום מכוח הסיכום וההתחייבות שחייב עצמו לפועל, שהרי הדבר ברור מעל כל ספק שעל פעולה כזאת לא הסכים המזמין לשלם מעולם.
אף שבלי ספק גם בייביסיטר שלא שמרה כראוי, מ”מ קצת שמרה, ובוודאי מעט הועילה לילדים ואולי גם להורים. אין דבר זה מחייב בתשלומים אלא מדין ‘נהנה’ אך לא מדין שכירות פועלים, כי מדין שכירות פועלים התחייבות המזמין היא זו שמחייבת, וכאמור בנידון זה אנן סהדי שלא עלה על דעת המזמין להתחייב בשכר פועל על שמירה שכזאת.
כמו כן מדין ‘נהנה’ בנידון דידן איך שייך לחייב את ההורים, שהרי לא נהנה הוא משמירתה ואדרבא ילדיו הגיעו לבית החולים, ובוודאי שלא נהנה משמירתה של בייביסיטר זו.
בייביסיטר ששמרה כהוגן ויום אחד לא שמרה כהוגן
אולם כאשר הבייביסיטר שמרה כהוגן בצורה סבירה ומקובלת, אלא שיום אחד מסיבה כל שהיא לא שמרה כראוי, בזה הנידון מתחלק לפי קציצת התשלום, שאם קבעו לשלם לפי יום, יש צורך לשלם לה על הימים בהם שמרה כראוי, אולם אם קבעו לשלם לפי חודש או שבוע, אם לא שמרה ביום אחד מתוך התקופה הזאת, אין צורך לשלם לה כלל על כל התקופה.
כפי שכתב הפתחי תשובה חושן משפט סימן ש”א ס”ק ב’ שהביא בתחילה לתשובת בית דין חו”מ סי’ א’ שכתב בזה”ל: אם מסר בידו עשר שטרות והתחייב ליתן לו שכר שמירתן עשרה זהובים, ונאבד אחד מהם בפשיעת השומר באופן דמפסיד שכרו, פשוט דמפסיד שכר כולן וא”צ לשלם לו שכר שמירה כלל אפילו בעד השטרות ששמרן יפה, אמנם בהבלעת הימים אינו כן, שאם שכרו לשמור השטרות עשרה ימים בעד עשרה זהובים ופשע ביום העשירי וע”י כן נאבדו, אינו מפסיד שכר הימים שעברו. וזה מוכח מסוגיא דפרק הזהב [ב”מ] דף נ”ח [ע”א] גבי השוכר את הפועל לשמור את התינוק ואת הפרה כו’…. ולא קשה מהא דמוכח במס’ ע”ז הנ”ל דבהבלעת החפצים כל כמה דלא השלים מלאכתו לא יהיב ליה שכר כלל, דבאמת יש לחלק בין הבלעת החפצים ובין הבלעת הימים כו’, עכ”ד ע”ש.
אולם תמה עליו הפתחי תשובה שלא זכר לדברי התומים בסימן ס”ו ס”ק ס”ח שכתב בהדיא דאם שכרו על כמה ימים בהבלעה הפסיד גם שכר הימים שעברו, רק אם שכרו לימים נפרדים אין מפסיד של שאר ימים. וכתב שם דזה דפריך [ב”מ שם] אלא רישא כו’, דליכא למימר דלא יפסיד השכירות אם נגנב או נאבד בשבת מן כל ימי השבוע הואיל ואינו בשבת ש”ש, דהא אף אם היה בשבת ש”ש אין מפסיד של שאר ימים כיון ששכרו לימים נפרדים ע”ש.
עוד הביא הפת”ש שגם בש”ס דפוס ווילנא החדשים בהגהות הגאון מוהר”ש שטראשון לסוגיא זו [ד”ה לא הפסיד] כתב בפשיטות דבסיפא בהיה שכיר שבת שכיר חודש כו’ מפסיד שכר כל השבת וכל החודש, דזה דומה להעבר לי מאה חביות בק’ פרוטות דבע”ז דף ס”ה [שם], אבל ברישא בשכיר יום, אינו מפסיד אלא שכר אותו היום בלבד, דדמי להעבר לי חבית חבית בפרוטה דכל חדא שכרה באפי נפשה, ולהכי פריך שפיר אי הכי רישא כו’, ע”ש.
מבואר מדברי התומים ומדברי הרש”ש, וכן היא מסקנת הפתחי תשובה, שבכל מקום שהשומר פשע בשמירה באחד הימים, יש לחלק אם השכר נקבע לו לפי יום שאז צריך לשלם על שאר הימים בהם שמר כראוי, לבין מצב בו תשלום השכר נקבע לפי חודש או שבוע וכדו’, שאז אם לא שמר באחד הימים כראוי אין צורך לשלם לו כלל על כל התקופה.
