מקורות ונימוקים:
במשנה באבות פרק א’, מופיעה האמרה הידועה ”עשה לך רב” – והסתלק מן הספק וכו’.
אמנם ביארו מפרשי המשנה, כי המשנה איננה מתייחסת לכל הנוגע לפסיקת הלכה, שיש צורך ללכת אחר רב אחד מסויים. אלא המשנה עוסקת בכך שיש צורך לתלמיד לקבל וללמוד את כל תורתו מפי רב אחד, הואיל ובזמנם לא היו ספרים והיו לומדים את התורה בעל פה תלמיד מפי רב, לפיכך אומרת המשנה “עשה לך רב” על מנת שתהיה משנתך סדורה, ולא יהיה בלבול בלימוד כאשר תשמע חלק מרב זה וחלק מרב אחר.
זאת בשונה מלימוד סברא ופלפול, אשר לגבי זה מבואר בדברי הגמרא בעבודה זרה דף י”ט, שהלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה, אלא יש ללמוד מכמה רבנים. וטעם הדבר הינו ברור, כי בכל הנוגע לסברא ופלפול, ככל שתשמע סברות מגוונות יותר, תחכים יותר ותשכיל יותר.
בנוגע לפסיקת הלכה, מבואר בגמ’ בע”ז דף ז’ שבכל מקום בו נחלקו החכמים, אם אחד גדול בחכמה ובמניין לך אחריו. גדול בחכמה הוא מובן, אך מהו גדול במניין? יש אומרים שהכוונה היא לגיל שגדול הוא החכם במניין השנים, אולם יש האומרים שהכוונה היא למספר התלמידים שיש לחכם.
ובמידה ושני החכמים שווים בעיניו, מבואר בגמ’ וכך נפסק להלכה שבשל תורה ילך אחר המחמיר, ובדרבנן יכול להקל.
אמנם כתב החזו”א שאם אחד מהם הוא רבו מובהק שהולך אחריו, יכול ללכת אחריו גם כשהוא מקל בדאורייתא. [חזון איש יו”ד סימן ק”נ סעיף ח’ ד”ה אם אמנם].
חשוב לציין שאין הדברים אמורים בנוגע לספרים שהתקבלו כפוסקים על כלל ישראל, כדוגמת ספר השולחן ערוך שהתקבל על דעת כל הספרדים, והגהותיו של הרמ”א שהתקבלו על האשכנזים.
שבנוגע לכך כבר כתב בתרומת הדשן חלק ב’ סימן רמ”א בזה”ל:
ואשר כתבת אם יש כח ביד הרבנים עכשיו להקל בדבר, מטעמא מה שכתבו עליו החיבורים שהוא אסור – פשיטא שאין להם כח, ואיך יתכן שימלא לאיש לבבו לחלוק על החיבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שהוא מקובל מרבותיו הגדולים דלא נהגו הכי, כאשר הוא בידינו במקצת מקומות? אבל מסברת עצמו לא.
כן הביא הרמ”א להלכה בחושן משפט סימן כ”ה סעיף א’, בזה”ל: מיהו יש אומרים שאם נראה לדיין ולבני דורו, מכח ראיות מוכרחות, שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים – יכול לחלוק עליו, מאחר שאינו נזכר בגמרא (טור בשם הרא”ש). מכל מקום, אין להקל בדבר שהחמירו בו החיבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקיבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא (פסקי מהרא”י, סימן רמ”א).
