מקורות ונימוקים:
בדברי המשנה סוף מסכת עבודה זרה דף ע”ה: מבואר, שהכשר הכלים הוא כדרך תשמישן, לפיכך את שדרכו להטביל יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן באור.
כן פסק השולחן ערוך או”ח סימן תנ”א, ובסעיף כ”ה שם התייחס לנידון כלי שתיה וכתב בזה”ל:
כל כלי השתיה, בין צלוחיות בין כוסות, מותרים בשטיפה. בין שהם של זכוכית, בין שהם של עץ, בין שהם של מתכת, בין שהם של חרס. ואע”פ שלפעמים נותנים בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה, שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו.
מבואר בדברי השולחן ערוך כי כלים שהדרך היא להשמש בהם בצונן, הכשרן הוא בשטיפה במים צוננין בלבד. ואינם צריכים הכשר כל שהוא לא הגעלה ולא עירוי ולא ליבון. לפיכך כוס קידוש שאין משתמשים בה
למרות שהרמ”א שם הוסיף וכתב: מיהו יש מחמירים ומצריכים הגעלה, וכן נוהגין. לא התייחס בדבריו אלא על מה שהוסיף השולחן ערוך וכתב לעניין כלי שתיה שלפעמים משתמשים בהם בחמין. אולם לעניין כוס קידוש מכסף שאף פעם לא השתמשו בה לחם אלא רק לשתיין יין או מיץ ענבים בקידוש והבדלה, גם לדעת הרמ”א אין צריך הכשר לפסח, אלא שוטפה בצונן היטב וניתן להשתמש בה לפסח.
לעניין כלי שתיה שרוב תשמישן בצונן ומיעוט בחמין, מחלוקת הרמ”א והשולחן ערוך היא מחלוקת הראשונים. דהנה דעת המרדכי בפסחים פרק שני סימן תקע”ד שיש להגעילן משום החשש שמא בלעו חמץ בחמין, וכן פסק הרמ”א.
אולם דעת השולחן כדעת הרשב”א שכתב בחלק א’ סימן שע”ב, שכלים שרוב תשמישן בצונן די להכשירם כפי רוב תשמישן. וכן פסק הרמ”ע מפאנו בסימן צ”ו.
ובטעם הדבר ביאר הרמ”ע מפאנו שם, דהיינו מפני שכל האיסור להשתמש בכלים שאינם בני יומן בלא הגעלה, היינו מדרבנן שגזרו שמא יבואו להשתמש גם בכלים בני יומן ללא הכשר, לפיכך רק בכלי שרוב תשמיש בחמין, חששו שמא ישתמשו בבני יומן בתשמיש כזה, אולם לא חששו למיעוט, לכן ניתן לסמוך על עיקר הדין שכיון שהכלי אינו בן יומו אינו צריך הכשר.
ועיין עוד בזה בספר חזון עובדיה פסח – הלכות הגעלת והכשרת הכלים לפסח עמוד קמח והערה כ”ח.
